13 חוויות
שאסור לכם לפספס ביפן
מתי בפעם האחרונה ישבתם לקפה עם חתול בנגלי וינשוף? לאכול סושי מתוך רכבת שינקנסן רובוטית כבר יצא לכם? ומה לגבי רחצה באמבטיית מים מחשמלים?
מידע למטייל > חוויות שאסור לפספס ביפן
אם גם לכם שאלות מסוג זה נשמעות קצת תמוהות - אתם לא לבד: ביפן מתרחשים דברים שצריך לראות כדי להאמין להם. במדריך זה איגדנו בעבורכם כמה חוווית שפשוט אסור לכם לפספס בעת שהותכם בארץ השמש העולה, ומומלץ מאוד לנסות ולשלב כמה שיותר מהן כחלק מהמסלול שלכם בשלב תכנון הטיול ליפן.
בטיול מותאם אישית שנתכנן לכם - נוביל אתכם אל כמה שיותר מהאטרקציות המוצגות מטה, לחוויה יפנית שלא תשכחו כל החיים.
מה בתוכנית?
1. נקו קפה
2. מנגה קפה ומייד קפה
3. פצ'ינקו
4. מרכזי משחקים
5. קייטן זושי
6. אונסן
7. סנטו
8. קונביני
9. קראוקה
10. איזאקאיה
11. חנויות 100 יין
12. חנויות יד שניה
13. מלון אהבה
1. נקו קפה (Neko Cafe)
猫カフェ
נקו קפה (Neko Cafe), או בעברית - "בית קפה חתולים" - הוא הטרנד היפני הכי חמוד שתיתקלו בו. העיקרון פשוט: אתם משלמים תעריף כניסה שעתי או קבוע, ובתמורה שותים כוס קפה מהביל ואוכלים עוגה טעימה בחברתם של אינספור הולכי-על-ארבע מתפנקים. נקו-קפה רבים מעוצבים בסגנון סלוני וחמים, מלאים בספות, כורסאות ובמשחקים שחתולים אוהבים במיוחד, כך שהיו מוכנים להתרוצץ קצת עם החברים החדשים שלכם. כמה חתולים, אתם שואלים? כל מספר מ-2 וצפונה אם כי נקו-קפה ממוצע הוא ביתם של כ-15 עד 20 חתולים.
כמו בכל מקום אחר ביפן, גם בנקו-קפה שומרים על סטנדרטים היגיניים לא פחות ממושלמים. כוסות הקפה וצלחות העוגה יגיעו עם מכסים קטנים שיבטיחו שאף שערה תועה לא תמצא את דרכה אל תוך הפה שלכם. רבים בעולם, כולל היפנים עצמם, בטוחים שהקונספט הומצא ביפן, אלא שמדובר בהמצאה טיוואנית שיובאה ליפן ב-2004 ושם במהרה הפכה לטירוף לאומי.
credit: akaitori, Wikimedia Commons, CC BY-SA 2.0
כיום פועלים ביפן כמה מאות טובות של בתי קפה כאלו, ולאחרונה הורחב הטרנד גם לחיות אחרות - כמו למשל בתי קפה עם ארנבים, כלבלבים, ואפילו חתולים בנגליים וינשופים. הדירות ביפן קטנות ועל פי רוב לא מאפשרות גידול של בעלי חיים. נקו-קפה ודומיו, אם כן, הם פתרון מושלם למי שמחפש להכניס לחייו חבר פרוותי בלי הבלאגן הכרוך בכך, ובהחלט חוויה ייחודית גם לתיירים כמונו.
חוץ מהנקו-קפה, יפן (ובעיקר טוקיו) ידועה בעוד כמה וריאציות פופולריות והזויות למדי של בתי-קפה אותם תוכלו לחקור. הנט-קפה (או ״נקפה״- necafe) בבסיסם דומים מאד למה שאנחנו במערב מכנים אינטרנט-קפה, ובתקופות פשוטות יותר הם אמנם התחילו ככאלו: בתי קפה עם כמה עמדות מחשב ואינטרנט בהם יכלו גיימרים או סתם תיירים להתחבר למרשתת.
ייתכן שכבר הבנתם שליפנים יש נטיה טבעית להקצין טרנדים, נטיה שלא פסחה גם במקרה זה. כיום מכילים הנט-קפה הגדולים עשרות ואפילו מאות עמדות מחשב משוכללות, חלקן בחללים פתוחים ומשותפים וחלקן בקוביות קטנות ופרטיות. כל עמדה כוללת, חוץ ממחשב, גם אוזניות, מיקרופון, מצלמת רשת וכסא נוח שמתכוונן למצב שכיבה. החידוש האמיתי הוא בכל מה שמסביב: הנט-קפה הממוצע ביפן כולל גישה חינמית ובלתי מוגבלת לשתיה קלה וחטיפים, גלידה, משחקי וידאו, ווי-פיי, כיסאות מסאז׳ ואפילו מקלחת עם מגבות ושמפו, והכל במחירי רצפה (כ-1500¥ ללילה). שירותים מסוג זה הפכו את הנט-קפה ביפן לאופציה ממשית עבור מי שרוצה להעביר את הלילה במרכז העיר בזול ובנוחות (יחסית). לכן, לא נדיר למצוא בהם אנשי עסקים מחויטים שפספסו את הרכבת האחרונה הביתה אחרי יציאה עם הקולגות, או תיירים שמחפשים מקום להעביר בו כמה שעות לפני הטיסה בחזרה הביתה. כשנט-קפה כולל גם ספריות מנגה (קומיקס יפני) עצומות לשימושם של האורחים, יכונה המקום ״מנגה קפה״ או ״מנגה-קיסה״ (manga kissa).
והנה לכם ורסיה הזויה נוספת: מייד קפה (״מיידו קיסה״, meido kissa). המייד-קפה לא מאוד שונים מבתי קפה רגילים חוץ מהעובדה שמי שיגיש לכם את המשקאות תהיה בדרך כלל יפנית צעירה לבושה בתחפושת (קוספליי) של משרתת, עם חצאית מלמלה וכל השאר. כן, סקסיסטי למדי, אנחנו יודעים, אבל מה לעשות שיחסי המשרתת-אדון (או משרת-גברת) הוא תמה חוזרת במנגה ובאנימה - הקומיקס והאנימציה היפניים. לא מפתיע, לפיכך, כי 99% מלקוחות המייד-קפה הם נערים ונערות חובבי מנגה ואנימה, או בקצרה - ״אוטאקו״ (otaku). המייד קפה הראשון נפתח ברובע אקיהברה שבטוקיו, והיום האזור הוא מוקד עליה לרגל של אוטאקו בזכות הכמות הלא פרופורציונלית של מוסדות מייד-קפה כאלו, כמו גם חנויות מנגה ואנימה רבות.
2. מנגה-קפה ומייד-קפה (Manga/Meido kissaten)
漫画・メイド喫茶店
credit: Wikimedia Commons, CC BY-SA 3.0
3. אולמות פצ'ינקו (Pachinko)
パチンコ
פצ'ינקו הוא משחק הימורים יפני פופולרי - משהו בין סלוט-מאשין ופינבול, אם תרצו. לא תצליחו להחמיץ אותו גם אם תנסו בכוח - בדרך כלל משחקים פצ׳ינקו באולמות ענקיים וזוהרים עם שמות קיטשיים, מתוכם זולג רעש מחריש אוזניים, עשן סיגריות ואור ברמות בלתי נסבלות לאנשים שלא מורגלים לכך. מדובר בתופעה חברתית הזויה לחלוטין וכל-כך יפנית שאתם פשוט חייבים לבדוק אותה בעצמכם. בתוך אולמות הפצ׳ינקו ישובים שורות-שורות של גברים ונשים, צעירים וזקנים זה לצד זה, כמו זומבים מול מכונות מזל מרצדות, במשך שעות וימים שלמים. מטרת המשחק היא להזין כדורי מתכת קטנטנים לתוך מכונות, ולהשתמש בכפתורים ובידיות כדי לגרום להם לפגוע בנקודה מסוימת על גבי לוח המשחק. כל פגיעה כזו מעוררת מסך דיגיטלי מובנה בו רצים משחקוני מזל, שזכיה בהם תגרום למכונה לפלוט החוצה עוד ועוד כדורונים קטנים.
לא מאוד מעניין, אם תשאלו אותנו, אבל מאוד מאוד ממכר. הפצ'ינקו הפך לבעיה חברתית של ממש ביפן, ומיליונים מוצאים את עצמם נשאבים לתוך עולם אפל של הימורים וחובות, בתקווה ”לעשות את המכה". הימורים על כסף ביפן, כמו במדינות רבות אחרות, אינם חוקיים, וכדי להפעיל את אולמות הפצ'ינקו בעלי המקום מנצלים פרצה בחוק. הכדורים בהם זוכים המהמרים מומרים לאסימונים ולשוברי נייר בהתאם לערך הזכיה. אז, המהמרים יוצאים אל אשנב קטן מחוץ לשטח האולם, בו יושב אדם שפניו וגופו מוסתרים, ו"מוכרים" לו את השוברים בתמורה לכסף אמיתי. את השוברים מוכר האדם שבאשנב בחזרה לאולם הפצ‘ינקו, וחוזר חלילה.
למרות הכיסוי החוקי הכמעט מגוחך, נראה שהממשלה היפנית מוכנה איכשהו לספוג את המשך קיומה של התופעה - אולי בגלל סכומי הכסף המטורפים שמתגלגלים בתעשיה הזאת. אנחנו מדברים על מאות מיליארדי דולרים בשנה, ויותר מכל סכומי הכסף שעוברים בלאס-וגאס, במקאו ובסינגפור גם יחד. העלמת העין מצד הרשויות נעשית קשה קצת יותר עת מתגלה "פעם ב-" איזה סקנדל מתוקשר כזה או אחר. כך לדוגמא, בעבר נתגלו מכוני פצ׳ינקו ששימשו להלבנת כספים לא חוקיים של היאקוזה, או בעלי מכונים קוריאניים (ויש הרבה כאלו) שמעבירים את הכסף לדיקטטורה של קוריאה הצפונית. אבל, אין זה תפקידנו לשפוט, וחמש דקות בפצ'ינקו יכניסו אתכם להלם תרבות שתזכרו כל החיים. הערה לסיום: אופי המקום, באופן טבעי, לא מתיר למבקרים לצלם את פנים האולמות. אם תעשו זאת סביר שתינזפו, אז אם אתם מוכרחים השתדלו לעשות זאת בדיסקרטיות המירבית.
״גיים סנטרס״, או בקצרה - ״גה-סן״ (gesen), הם מרכזי שעשועים ענקיים בהם אינספור סוגים של משחקי וידאו, מכונות ארקייד ושאר משחקים ואתגרים נושאי פרסים. קצת כמו הגרסה התמימה והידידותית יותר לאולמות הפצ׳ינקו אפופי העשן. עשן סיגריות אמנם אין, אבל רעש יש - והרבה ממנו. למוזיקה ולצפצופים שמפיקות מכונות המשחק הרעשניות מצטרפות גם צעקות ההתלהבות של חבורות נערים ונערות יפניים (ולעתים קרובות גם מבוגרים). הם משחקים בזריזות ובמיומנות, ומגלים קואורדינציה כל כך גבוהה שתשאלו את עצמכם אם הם חוזרים הביתה לישון מדי פעם.
יפנים תמיד היו טובים במשחקי וידאו. מי אתם חושבים שהמציא את ״פקמן״? ״סופר מריו״? ואת ״ספייס אינביידרס״? אתם כבר יודעים את התשובה. אולמות ארקייד אגדיים כמו Taito ו-Sega עיצבו את ילדותם של מאות מליונים בכל רחבי העולם החל משנות ה-70 וה-80, והם ממשיכים לעשות את זה גם היום, אם כי בקנה מידה גדול הרבה יותר. האולמות הצנועים הפכו לבניינים שלמים, כשכל קומה בדרך כלל מוקדשת לסוגת משחקים אחרת. מכונות הפקמן הנוסטלגיות הומרו במאות מכונות משחק מז׳אנרים שונים.
קיימים משחקי קצב כמו Taiko no Tatsujin המפורסם, בו תתופפו על תופי טייקו ענקיים במקצבים מסתבכים והולכים במהירות מסחררת; או DDR בו תצטרכו לקפץ ולרקוד על משטח ריצפה זוהר, בשילובי צעדים בלתי אפשריים. אזור המירוצים יכלול כמובן עמדות עם הגה ופדאלים ריאליסטיים לחלוטין, עם חיישני תנועה שיעשו שמות בתחושת שיווי המשקל שלכם. משחק וידאו מוטרף במיוחד ישים אתכם במגוון סיטואציות מעצבנות ויאפשר לכם להעיף שולחן על האנשים שמסביבכם (תודו שתמיד רציתם לעשות את זה). משחקי מנוף בהם מרימים פרסים עם ג׳ויסטיק (גם כן המצאה יפנית!) השתדרגו לאין שיעור, ואפשר לזכות בהם בכל דבר החל ממחזיקי מפתחות פשוטים ועד קונסולות פלייסטיישן. אמנם לא משחק, אבל עוד המצאה יפנית שתמצאו בכל ״גה-סן״ הוא ה-Purikura, תאי צילום מתוחכמים עם פילטרים שישימו את האינסטוש שלכם בכיס הקטן, וגם ידפיסו לכם את התמונות למזכרת בכמה עותקים.
כדי להתחיל לשחק תצטרכו כסף קטן, ובקומות השונות פזורות מכונות שיפרטו את השטרות שלכם למטבעות. מרכזי המשחקים הם דרך מעולה להעביר כמה שעות ולראות את הטכנוקרטיה היפנית המפורסמת ממקור ראשון.
4. מרכזי משחקים (Gemu Senta)
ゲームセンター
מסעדות קייטן-זושי, בפשטות, הן מסעדות ״סושי מסתובב״ בהן צלחות סושי וסשימי נעות בין הסועדים על גבי מסוע חשמלי עגול. הסועדים לוקחים מהמסוע את המנות שמתחשק להם לאכול, ומחיר הארוחה מחושב על פי מספר הצלחות שנלקחו. כמו הרבה הברקות אחרות, גם הקייטן-זושי נולד כדי לפתור בעיה אמיתית מהחיים. איך אומרים? ״הצורך הוא אבי ההמצאה״. במקרה זה, בעל מסעדת סושי מאוסקה התקשה לאייש את המשמרות שלו בטבחים ומלצרים. יום אחד, בעת ביקור במפעל הבירה של אסאהי (Asahi Biru), עלה במוחו הרעיון להתקין במסעדה מסוע דומה לזה שמשמש לשינוע בקבוקים ופחיות במפעל, רק שבמקום בירות - יסחוב עליו צלחות סושי.
60 שנה אחר כך, ואלפי מסעדות קייטן-זושי פועלות ביפן ובכל רחבי העולם, כשאת המסוע הפשוט החליפו בחלק מהמקומות דגמי רכבות ושאר כלי תחבורה שישנעו עבורכם סושי במהירות הבזק. אנחנו לא יודעים אם זו המשחקיות שבדבר (כי מי לא רוצה לקבל את האוכל שלו על גבי קרון שינקנסן), או פשוט הנגישות, ההיצע והמחירים הנמוכים - אבל אנחנו נשבעים שהסושי בקייטן-זושי פשוט טעים יותר. בכניסה למסעדה תישאלו אם תרצו לשבת על הדלפק או בשולחן, ומלצר/ית י/תוביל אתכם למקומכם. בכל עמדה מסודרים לפניכם קנקני סויה, ג'ינג'ר מוחמץ, וואסאבי ומקלות אכילה, וברוב המקומות תמצאו גם אבקת מאצ'ה ומים חמים למי שרוצה. מרגע שהתיישבתם, אתם יכולים פשוט לקחת צלחות מהמסוע ולהתחיל בסעודה.
5. קייטן-זושי (Kaiten Zushi)
回転寿司
חוץ מסושי וסשימי, כמו שתראו, על המסוע ינועו מאכלים נוספים כמו סלטים, קינוחים ושתיה. אם לא מצאתם משהו שאהבתם, אתם יכולים להזמין צלחות עם מנות ספציפיות. חלק מהמסעדות החדשות מכילות בעמדות מסכי מגע, בעזרתם תוכלו לבחור מנות שיגיעו עד אליכם. במסעדות הישנות יותר עדיין אפשר למצוא "פנקס הזמנות", עליו אתם רושמים את מספר או שם המנה עליה שמתם עין ומגישים אותה למלצר או לסושי-מאסטר, שעומד בדרך כלל במרכז המסעדה. כשתסיימו לאכול, מלצר יגיע לשולחן שלכם כדי לספור כמה צלחות לקחתם ויחשב את מחיר הארוחה הכולל. כדי להקל על הספירה, לפעמים הצלחות יהיו בצבעים שונים שמסמלים מחיר שונה. פשוט וטעים.
6. אונסן (Onsen)
אונסן ביפנית הוא כינוי כולל למעיינות חמים טבעיים שנשאבים ממעמקי האדמה ומוזרמים לבתי רחצה וספא בעיירות מיוחדות, שנקראות - איך לא - עיירות אונסנים. מבני האונסן מסומנים בדרך כלל בסמל - ♨, או בסימנית היפנית למים חמים - 湯 או ゆ (שקריאתן - Yu). אין ספק כי הטבילה באונסן היא אחת מהחוויות היפניות הטובות ביותר שתעברו, ולא נגזים אם נאמר כי מדובר בפעילות חובה לכל מבקר ביפן.
מיקומה של הארץ באזור ״טבעת האש״ אומר שהפעילות הוולקנית בה רבה. הפעילות הגיאותרמית הרוחשת מתחת לפני השטח בירכה את יפן במאות רבות של אתרי נביעות רותחים.
温泉
טבעת האש
כמו בתרבויות רבות אחרות בעולם, רחצה במעיינות היא מסורת עתיקת יומין בעלת בסיס טקסי ודתי שקשור למנהגי טומאה וטהרה. האזכורים המוקדמים ביותר לרחצה באונסן ביפן מתבססים על התיעוד ההיסטורי-מיתולוגי המכונה ״קוג׳יקי״ (Kojiki) מהמאה ה-8, ועל כן האונסן נתפס כנדבך חשוב ומרכזי בתרבות היפנית מימים ימימה. הוריאציות רבות כמספר האונסנים, וכל אחת מיוחדת בדרכה: מאמבטיות שיש ענקיות ומפוארות באולמות ענק, דרך בריכות עץ מהבילות באוויר הפתוח, כוכי אבן עם מפלים ומזרקות, ואפילו מערות קטנטנות בלב הטבע שיכולות להכיל רק אדם אחד בכל רגע נתון. המגוון הוא עצום. גם מי הטבילה שונים מהותית ממקום למקום, וכל מוסד מתגאה בסגולות המרפא הייחודיות לו. כדי להיחשב אונסן, מי המעיין צריכים להכיל יסודות כימיים ומינרלים ספציפיים ובריכוזים מדויקים, כמו גופרה, כלור, פחמן דו-חמצני וברזל. במקומות רבים תוכלו למצוא אפילו ״אמבטיות חשמליות״ (denki-buro), בהן זרמי חשמל עדינים העוברים במים אמורים לחזק את הגוף שלכם ולמנוע דלקות.
ולמרות הגיוון הרב, כללי הטקס והאתיקה בכניסה לאונסן נשארים זהים. הנה המרכזיים שבהם: רובם המוחלט של האונסנים כוללים אזורי רחצה נפרדים לגברים (男) ולנשים (女), בעירום מלא. יכול להיות שהדבר קצת מוזר או מרתיע בעיניים מערביות, אבל היפנים מורגלים לכך מגיל ינקות, והעירום בתרבות היפנית באופן כללי לא נחשב טאבו. המשמעות היא שכניסה לאונסן בבגדי ים היא על פי רוב אסורה. עם כניסתכם, תקבלו צמיד עם מפתח ללוקר שבמלתחות, בו תשמרו את חפציכם האישיים בזמן הרחצה. באזור הרחצה עצמו, סבנו ושטפו את עצמכם היטב בעמדות הישיבה הקטנות, שכן כניסה למים הטבעיים החמים כשאתם מלוכלכים או מסובנים לא תתקבל בעין יפה (בלשון המעטה). חוץ מבגד הים שכבר הזכרנו, אסור לטבול במי האונסן מגבות או כל בד אחר (כן מותר בד״כ להתרענן עם מגבת קרה על הראש, כשהיא מחוץ למים כמובן).
אנשים מגיעים לאונסן כדי להירגע ולנוח, לכן יש להימנע מצעקות, השפרצות וריצות מיותרות. ולבסוף, אמנם אנחנו במאה ה-21 ומספר הזרים ביפן רב, אך קיימים עדיין אונסנים שמסרבים להכניס למקום מבקרים עם קעקועים. אונסנים רבים מתירים למקועקעים להיכנס אם הקעקועים מוסתרים, אך כדאי לברר מראש את המדיניות שלהם טרם הגעתכם. כשסיימתם לטבול, שקלו לשטוף את עצמכם שוב, אם כי רבים מוותרים על כך כדי להגדיל את משך זמן חשיפת העור שלהם למינרלים המזינים.
סנטו הם בתי רחצה ציבוריים שמזכירים מאוד אונסנים, חוץ מהעובדה שמי המרחצאות אינם מי מעיינות טבעיים אלא מים מחוממים ״רגילים״. כמו אונסנים, מקורה של הרחצה המשותפת בטקסים דתיים בני אלפי שנים, אז היו המוסדות נגישים בעיקר לכוהני דת ולנזירים. במרוצת הזמן, התרחב השימוש בבתי הרחצה גם לציבור הכללי, שלרובו לא הייתה גישה לאמבטיות פרטיות בבתים. הסנטו שימש ומשמש עד היום מקום מפגש לתושבי השכונות, שתוך כדי רחצה משוחחים ויוצרים חברויות בתוך הקהילה.
באופן טבעי, ככל שהשנים עברו ואמבטיות ומקלחות פרטיות נבנו בבתים ובדירות, ירד והלך מספר בתי הסנטו. עם זה, גם כיום לא תתקשו למצוא את יריעות הנורן (noren) המתנפנפות בכניסה לסנטו, עליהן הסימון למים חמים 湯 או ゆ (שקריאתה Yu, בדיוק כמו בכניסה לאונסן). הכניסה והרחצה בסנטו זולה (בסביבות ה-450￥) ולא מוגבלת בזמן, אך קיימים גם בתי רחצה מפוארים וגדולים המכונים סופר-סנטו (SuperSento) ואליהם הכניסה יקרה מעט יותר, שכן הם כוללים גם סאונות ומתקני ספא אחרים. כללי השימוש והאתיקה בסנטו זהים לאלו של האונסן, בעיקר בכל הקשור לכניסה בעירום מלא, לסיבון ולרחצה לפני הכניסה למים המשותפים, ובשמירה על אווירה שקטה ורגועה. את רשימת הכללים המלאה תוכלו לקרוא כאן.
7. סנטו (Sento)
銭湯
המילה קונביני היא הקיצור היפני ל- Convenience Store, או בעברית - ״חנות נוחות״. כמו שבמהרה תגלו, מדובר בחנות קטנה שאכן הופכת את החיים לכל כך הרבה יותר נוחים. יותר מ-60,000 חנויות קונביני פרושות היום בכל מקום ביפן: מסניפי הענק של סבן-אילבן בטוקיו ובערים הגדולות, ועד סניפוני רשתות לא מוכרות או חסרות שם בעיירות הנידחות ביותר.
מה כל כך נוח, אתם בטח שואלים. אז עם כל הכבוד ל״דור אלון״ או ל״אמ:פם״, הגרסה היפנית לחנויות נוחות מהווה שילוב מפלצתי בין סופרמרקט, מסעדה, דואר, בנק, חנות ספרים, וסוכנות נסיעות. אה, והכל פועל 24/7. שלושת רשתות הקונביני הגדולות ביפן הן Seven Eleven, Family Mart ו-Lawson, אבל בשל הביקוש הרב, מדי שנה צצים עוד ועוד שמות חדשים.
מה תמצאו בקונביני? קודם כל, אוכל: חוץ מכל מה שתמצאו בסופרמרקט כמו חטיפים, מנות חמות ודומיהם תמצאו בקונביני גם אוכל טרי, החל מאוניגירי (Onigiri), סנדוויצ׳ים, טוסטים ומנות לחימום במיקרו (שנמצא שם לשירותכם גם כן), ועד אוכל חם כמו אודן (Oden - משהו כמו חמין יפני), שפודי עוף, לחמניות ניקומן מאודות עם בשר, ועוד ועוד. הקונביני לפיכך הוא פיתרון מעולה לארוחה שבין הארוחות, לחטיף קטן לפני העליה לרכבת או כמקום להצטיידות לפיקניק בפארק. כמובן, אפשר למצוא בקונביני גם שתיה קרה וחמה, משקאות ספורט, מיצים, בירות, יין ואלכוהול ממגוון סוגים. בנוסף נמכרים בקונביני גם מוצרי קוסמטיקה וטואליטיקה, מטריות, עיתונים, ספרי קומיקס, סוללות ופחות או יותר הכל.
הקונביני מציע גם שירותים מסוגים שונים: כספומטים (רובם מקבלים גם כרטיסי אשראי זרים), ויי-פיי, שירות שליחת מזוודות, קבלת ושליחת דואר, קניית כרטיסי נסיעה וכרטיסים להופעות ולאתרים, שירות לתשלום חשבונות, מדפסת, פקס, מכונת צילום, הטענת כרטיסי ״רב-קו״ יפניים, ועוד ועוד. קונביני רבים מכילים גם שירותים, למקרה ונתקעתם בלי בית שימוש ציבורי באזור. בקיצור, לאן שלא תפנו ביפן, הקונביני תמיד יהיה שם לסייע לכם.
8. קונביני (Konbini)
コンビニ
צחצחו את הגרונות: שום ביקור ביפן לא הושלם לפני שהעברתם לפחות ערב שירה אחד בחדר קראוקה אמיתי, בארץ שבה הטרנד התחיל. קראוקה ("תזמורת ריקה"), שם שמסיבה כלשהי התפרסם בעולם כ"קריוקי", הוא תופעה יוצאת דופן אפילו במונחים יפניים. מאז המצאת מכונת הקראוקה הפרימיטיבית הראשונה בשנות ה-70, בנים ובנות בכל הגילים יוצאים לבדם, בזוגות או בחבורות ושרים אל תוך הלילה. מכוני הקראוקה הגדולים ביפן (דוגמת ה-Big Echo, Shidax ו-Karaokekan המפורסמים) ישכירו לכם חדרים מאובזרים בהתאם למספר האנשים בקבוצה שלכם ולפי מחיר שעתי, החל מתאים קלסטרופוביים ליחידים וכלה באולמות ענק. המחירים בקראוקה היפני הוגנים להפליא, ועל פי רוב קיימת אפשרות לכלול בהזמנה גם אוכל, חטיפים, שתיה ואלכוהול "ללא תחתית“ (nomihodai).
בתוך החדרים ימתינו לכם מסכי טלויזיה גדולים, תאורה צבעונית, מיקרופונים, וכמובן אייפדים מתוכם תבחרו בקלות את השירים האהובים עליכם, שזמינים על פי רוב בשלל שפות (לא מבטיחים כלום לגבי עברית). אם תתקשו להיפרד מהמיקרופון, תוכלו לצאת לדלפק הקבלה ולבקש הארכת זמן. רוב עסקי הקראוקה פתוחים כל יום בין 11:00 בבוקר ועד 3:00 לפנות בוקר ולפעמים אפילו 24 שעות ביממה. עובדה זו הופכת את חדרי הקראוקה לפתרון מעולה עבור אנשים שצריכים להעביר איפהשהו את הלילה לפני שהם תופסים טיסה מוקדם בבוקר.
9. קראוקה (Karaoke)
カラオケ
10. איזאקאיה (Izakaya)
איזאקאיה היא המקבילה היפנית לפאב או לטברנה, והיא בגדול המקום אליו היפנים הולכים כדי לשתות, לאכול, לראות ולהיראות. שילוב סימניות הקאנג’י שמרכיבות את המילה “איזאקאיה” יוצרות את הצירוף “להיות (居)-בחנות (屋)-סאקה (酒)”, שמרמז על הדרך הכמעט אגבית שבה נולדו האיזקאיות הראשונות: כמה אנשים שנהגו “לפתוח שולחן” בחנויות הסאקה השכונתיות שלהם. היום קיימות איזאקאיות בכל הגדלים והצורות: מרשתות ענק רבות קומות מלאות עד אפס מקום בשולחנות ובספסלים בסגנון מערבי, דרך כוכים קטנים בהם שותים בעמידה בלבד (מה שמכונה tachinomiya), ועד איזאקאיות אקסקלוסיביות עם חדרים פרטיים שיכולים להכיל בקושי עשרה אנשים, על גבי רצפות טאטאמי עם שולחן צ’אבודאי (chabudai) מסורתי. האיזאקאיה הממוצעת נראית פחות או יותר כמו שילוב של שלושת אבות הטיפוס הללו.
תיראה איך שתיראה, בביקורכם באיזאקאיה יש לפחות דבר אחד וודאי, והוא האווירה השמחה והרועשת. הדבר נכון במיוחד אחרי שעות העבודה ובסופי השבוע, אז מתכנסים קולגות וחברים למשקה או שניים, עם משהו קטן לאכול ליד. גם בשביל תיירים כמונו, איזאקאיה היא המקום האידיאלי להכיר ידידים יפנים חדשים, שכן בעזרתו של האלכוהול הזורם והאווירה המסיבתית, נסדק מעטה הביישנות שמאפיין יפנים רבים, ועם קצת יוזמה מצידכם הם יסתחבקו איתכם כאילו עשיתם יחד טירונות בשבטה.
居酒屋
כשתתיישבו, יגישו לכם המלצרים מגבת קטנה ולחה (קרה בקיץ, חמה בחורף) המכונה ״אושיבורי״ (Oshibori), איתה תוכלו לנקות את הידיים לפני האוכל. יחד עם האושיבורי יוגש בדרך כלל גם מתאבן קטן (Otoshi) - אדממה או חמוצים יפנים - כדי לפתוח את התיאבון. בדרך כלל (אבל לא תמיד) מחיר המתאבן, כמה מאות יינים, יתווסף לחשבון הכללי והוא משקף את מחיר הישיבה באיזאקאיה (מעין cover fee שכזה). לא מחייב, אבל נהוג להזמין תחילה משקאות, ואז לאט לאט לפלס את דרככם בתפריט ולהזמין כמה מנות קטנות בכל פעם, אז אל תרגישו לא נעים לטרטר את המלצרים.
בתפריט תמצאו מגוון רחב של מנות יפניות, רובן מתאימות לאכילה בחלוקה: סשימי, אדממה, יאקיטורי (שיפודי עוף), קאראגה (עוף מטוגן), אודן (ביצה, דגים, ירקות וטופו בבישול ארוך), ומנות אורז שונות. רוב האיזאקאיות מציעות גם סוגים שונים של מנות מערביות כמו צ’יפס, שניצלונים, פיצה, סלטים שונים, ובגדול - כל מה שהולך טוב עם אלכוהול. במחלקת השתיה תמצאו את כל הדברים הרגילים שאתם מצפים למצוא בפאב כמו בירה, יין, וויסקי, וקוקטיילים מסוגים שונים. כמובן, אנחנו ביפן, ואי אפשר בלי מחלקה שלמה של סאקה, שוצ’ו (Shochu, ליקר חזק יותר מסאקה מעורבב עם מים או סודה) וסאוורים למיניהם. חלק מהאיזאקאיות מציעות תפריטי אכול-כפי-יכולתך (tabehodai) ושתה-כפי-יכולתך (nomihodai), בהם תשלמו מחיר קבוע של כמה אלפי יינים ותהיו חופשיים להזמין אוכל ושתיה ככל שקיבתכם וכבדכם יתירו לכם, למשך פרק זמן של שעה וחצי עד 3 שעות, תלוי במקום.
איך מזמינים? ברוב האיזאקאיות מונח על השולחנות מעין פעמון אלקטרוני שלחיצה עליו מזמנת אליכם את המלצר. ברשתות הגדולות לרוב אפשר להזמין גם באמצעות טאבלט או מסך טאצ’. התפריטים ברובן המוחלט של האיזאקאיות כוללים תמונות גדולות וברורות של המנות, ככה שגם אם אתם לא מדברים מילה ביפנית תוכלו פשוט להצביע בפני המלצר על התמונה של המנה אותה תרצו להזמין. בחלק קטן מהאיזאקאיות הישנות יותר אין תפריט קבוע עם תמונות, והמנות המתחלפות יופיעו על לוח במרכז החדר. אל חשש! הנה לכם הזדמנות לשלוף משפט פתיחה מעולה לפצוח בעזרתו בשיחה עם יושבי השולחן הסמוך, שיותר מישמחו לסייע לכם בנבכי המטבח היפני (נסו לשאול: “nani ga ii?” - “מה טוב?”).
אחרי שתקבלו את המנות, המלצר ישאיר על השולחן שלכם פיסת נייר ובה פירוט ההזמנה שלכם. כשתרצו לשלם בסוף הבילוי זמנו את המלצר שוב ואמרו “O-kaikei kudasai” - “חשבון בבקשה”. המלצר יוביל אתכם לקופה שם תתבקשו להציג את פיסת הנייר ולשלם בהתאם. ועוד טיפ אחרון לסיום: כמו בכל מקום אחר ביפן, גם באיזאקאיות לא משאירים טיפ (טיפ על טיפ, הבנתם?). קמפאי - לחיים!
מלבד דאיסו המוכרת, קיימות עוד מספר רשתות גדולות כמו Seria, Can-Do, ו-3Coins, שיציעו פחות או יותר את אותם מוצרים בעיצובים שונים. אנחנו קצת חורגים מההגדרה של ״חנות 100 יין״, אבל אי אפשר לסיים בלי לציין רשת חנויות אחת נוספת, שאם לא תזהרו תמצאו את עצמכם מבזבזים בה שעות יקרות מפז, ולא מעט כסף: דון קיחוטה (Don Quijote) או בקיצור - דונקי, הידועה לשמצה. אם נמשיך בשפה הציורית, דונקי הוא האח הגדול והמופרע של דאיסו: סניפיו הם בניינים עצומים וזוהרים שנראים כמו קזינו רב קומות, בהם מוצרים קטנים כגדולים, זולים כיקרים, מסודרים זה על גבי זה לאורכם של אינסוף מעברים ומסדרונות צפופים. פה תמצאו הכל, אבל באמת הכל, ובמחירים שיגרמו לכם לשקול להגר ליפן: קערות אורז זולות מפלסטיק לצד שעוני רולקס מנצנצים (ומקוריים!), תחתוני פיקאצ׳ו קיטשיים לצד מכשירים להכנת טאקויאקי (כדורוני תמנונים), עצמות וחטיפים לכלבים לצד אופני הרים איכותיים, שוקולדים וממתקים יפנים טעימים לצד… הבנתם את הרעיון. בנוסף להכל, בסניפים הגדולים של דונקי תוכלו להציג דרכון בקופה ולחסוך לעצמכם תשלום מע״מ, בתנאי שתעברו רף של סכום קניה מסוים.
11. חנויות 100 יין (Hyaku-en shoppu)
百円ショップ
credit: Mr. Chura-san, Wikimedia Commons, CC BY-SA 4.0
מלבד דאיסו המוכרת, קיימות עוד מספר רשתות גדולות כמו Seria, Can-Do, ו-3Coins, שיציעו פחות או יותר את אותם מוצרים בעיצובים שונים. אנחנו קצת חורגים מההגדרה של ״חנות 100 יין״, אבל אי אפשר לסיים בלי לציין רשת חנויות אחת נוספת, שאם לא תזהרו תמצאו את עצמכם מבזבזים בה שעות יקרות מפז, ולא מעט כסף: דון קיחוטה (Don Quijote) או בקיצור - דונקי, הידועה לשמצה. אם נמשיך בשפה הציורית, דונקי הוא האח הגדול והמופרע של דאיסו: סניפיו הם בניינים עצומים וזוהרים שנראים כמו קזינו רב קומות, בהם מוצרים קטנים כגדולים, זולים כיקרים, מסודרים זה על גבי זה לאורכם של אינסוף מעברים ומסדרונות צפופים. פה תמצאו הכל, אבל באמת הכל, ובמחירים שיגרמו לכם לשקול להגר ליפן: קערות אורז זולות מפלסטיק לצד שעוני רולקס מנצנצים (ומקוריים!), תחתוני פיקאצ׳ו קיטשיים לצד מכשירים להכנת טאקויאקי (כדורוני תמנונים), עצמות וחטיפים לכלבים לצד אופני הרים איכותיים, שוקולדים וממתקים יפנים טעימים לצד… הבנתם את הרעיון. בנוסף להכל, בסניפים הגדולים של דונקי תוכלו להציג דרכון בקופה ולחסוך לעצמכם תשלום מע״מ, בתנאי שתעברו רף של סכום קניה מסוים.
בדרך כלל, כשחושבים על חנויות יד-שניה מדמיינים איזה מחסן אפלולי ומאובק, בו זרוקים בערימה בגדים ישנים עם עוד כל מיני חפצים לא מושכים במיוחד, שאיכשהו הצליחו לשרוד את שגעון הנקיונות של פסח האחרון כשהם עדיין בחתיכה אחת. לא כך הדבר ביפן. שם, כל מוצר ומוצר עובר מבחן קבלה קפדני לפני שהוא מוצא את מקומו על המדף, מסודר בפדנטיות לפי סוג, גודל וצבע, ולא לפני שעבר ניקיון יסודי ותיקון במידת הצורך.
אפשר, בצורה גסה, לחלק את חנויות היד-שניה ביפן לשניים: יש את חנויות הבוטיק והוינטג׳, שמתמקדות בד״כ בבגדים, בתכשיטים ובאקססוריז, והן מחזיקות במותגים מוכרים, בבגדי מעצבים ובפריטי אופנה נדירים ומבוקשים. הפריטים, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, מתומחרים בהתאם, אם כי רוב הסיכויים שהם יהיו זולים יותר מהרבה מקומות אחרים על הגלובוס. רשימה של חנויות מסוג זה תכלול רשתות כמו Ragtag, Flamingo ו-Chicago.
לעומתן, יש את החנויות היותר עממיות, שהן הרבה יותר מרווחות, ובגדול מתמחות בכל מה שקיים תחת השמש: בגדים - זולים ויקרים, מוצרי חשמל כמו שעונים, מצלמות, מחשבים וקונסולות משחק, ציוד מחנאות וספורט מכל סוג, כלי נגינה וציוד אודיו, ספרים, תכשיטים… בקיצור, הכל. בחנויות כאלו, שהבולטת שבהן היא Book Off (שׁהתחילה כחנות ספרים אך התרחבה גם לעסקי היד-שניה), פעמים רבות משתרך תור ארוך של אנשים שמגיעים עם פריטים חסרי שימוש ומבקשים למוכרם לחנות. המחירים שווים לכל נפש, ועם קצת סבלנות וכוונה אפשר למצוא מציאות שוות ביותר.
12. חנויות יד שניה
credit: Mukasora, Wikimedia Commons, CC BY-SA 3.0
מלונות בתעריף שעתי לצרכי התייחדות הם כמובן לא רעיון יפני, אבל כמו בכל דבר, היפנים לקחו את הקונספט צעד אחד הלאה ופחות או יותר ניכסו אותו לעצמם. שורשי התופעה ביפן עוד במאה ה-17 (תקופת אדו), אז בתי תה או אכסניות דרכים הציעו לאורחיהם אפשרות להיכנס, להירשם, לשלם ולצאת מחדריהם בדיסקרטיות. אומרים כי בתי תה מסוימים הרחיקו לכת ואף כרו מנהרות מיוחדות, דרכן יכלו נאהבים להיכנס ולצאת מחדריהם באישון לילה.
התופעה התרחבה במיוחד לאחר מלחה״ע 2 ובתקופת הכיבוש האמריקני ביפן (1945-1952), אז תעשיית המין ביפן פרחה בלחץ הצבא האמריקני, שהתעקש למסד את הזנות לסיפוק צרכי חייליו. כשנחקקו חוקים האוסרים על הזנות בסוף שנות ה-50, התחילו הרשויות לפקח גם על פעילות מלונות האהבה, ולמרות שתחת אצטלות מסוימות תעשיית המין ביפן ממשיכה לפעול, מלונות האהבה על פי רוב משמשים אורחים פרטיים בלבד.
מילת הקסם היא דיסקרטיות: במלונות אהבה כמעט ולא תראו אנשי צוות. בחירת החדרים מתבצעת על ידי לחיצה על כפתורים ומסכים, והתשלום באמצעות מכונה או לאיש צוות יחיד שיושב בכניסה, מוסתר מאחורי פרגוד. אבל החלק המעניין באמת בכל הסיפור הזה הוא החדרים עצמם. מחדרונים פשוטים למדי בעיצוב מינימליסטי, דרך אולמות ענק עם מיטות מסתובבות ומראות על התקרה, טלויזיות ענקיות עם ערוצים פורנוגרפיים, עיצוב חללי עם אורות צבעוניים ומוזיקה רועשת, חדרים עם בריכות קטנות, ג'קוזים גועשים, סאונות לוהטות, ומה לא.
תעריפי השהיה במלונות משתנים ביחס לזמן שתבלו בהם, מתעריף ״מנוחה״ (כ-3000¥ עד 7000¥ ל1-3 שעות), ועד תעריף ללילה שלם (בד״כ החל מ-8000¥) בו שעת הכניסה היא לרוב בסביבות 22:00 בערב. מלונות אהבה בטוקיו ובערים הגדולות בדרך כלל מרוכזים יחד באותו אזור, ככה שגם אם אין לכם שום כוונה להיכנס פנימה, מעניין לעשות סיבוב באזור ולראות את שלל הבניינים בעיצובים הקיצ‘יים ואורות הניאון הזוהרים.
13. מלון אהבה (Love Hotel)
ラブホテル
credit: Payton Chung, Wikimedia Commons, CC BY-SA 2.0