חיפוש

רובים, גלשנים וחלל: מסע באי טנגשימה

עודכן: 1 בדצמ׳ 2021


חודשי ההתנדבות בבית הספר האלטרנטיבי שביערות קאגושימה הגיעו לסיומן, ועל הפרק עמדה הרפתקה מסוג אחר לגמרי - ביקור בטנגשימה (Tanegashima): אי עלום וקטן עם היסטוריה ענקית. לפני שנצלול פנימה ונסביר מה הופך את טנגשימה למקום כל כך מעניין ומיוחד לביקור, הרשו לנו לשתף אתכם בסיפור קבלת הפנים המפתיעה לה זכינו בהגיענו לראשונה לאי.


 

"קום! תום, קום כבר! אזעקה! תום!"


התעוררתי בבת אחת וקפצתי על הרגליים. מה קורה פה? בקושי מצליח לפתוח את העיניים, גיששתי בשידה שלצד המיטה אחרי הטלפון הנייד כדי לראות מה השעה. החדר היה עדיין חשוך למדי, אם כי אור זריחה עמום הצליח לחדור דרך הוילון ושיווה לו צבע כחלחל. לקחו עוד כמה שניות עד שהבנתי איפה אני נמצא. נכון, האי טנגשימה - הגענו לכאן במעבורת אתמול בצהריים. צג הטלפון הראה 4:25, וסירנה מחרישת אוזניים פילחה את דממת הבוקר. בין כל כמה יללות אזעקה צורמות נשמעה הקלטת קולו של גבר יפני, מדבר במהירות ובסמכותיות של מפקד, רגע לפני הסתערות בקרב. "מה הוא אומר?" שאלתי את סתיו, מציץ החוצה מהחלון ומנסה להבין מה לעזאזל קורה כאן. יללת אזעקה נוספת, וקולו של היפני נשמע בשנית. ניסיתי להתעלם מהלמות לבי ולהתרכז בנאמר, והפעם הצלחתי לקלוט צמד מילים בין כל ההיסטריה. סתיו פערה את עיניה והסתכלה עלי - היא שמעה את מה שאני שמעתי: אזעקת צונאמי.


הסטתי את הוילונות במהירות ופתחתי את החלון לרווחה. הים נראה היטב, מנצנץ בגווני כחול וסגול. הוא אמנם היה רחוק מאיתנו קילומטר או שניים, אבל גם ככה האי כולו שטוח כמו דיסקית, עם גבעה נמוכה וסמלית איפהשהו במרכזו. בדמיוני, כבר ראיתי את הנחשול העצום מתנפץ על החופים הטרופיים ובולע את כל אשר נקרה בדרכו, לופת את העיירות הקטנטנות ולוקח אותן איתו למעמקים. ניסינו לאתר רמז כלשהו לפאניקה, צעקות, הוראות פינוי וחילוץ, אבל האי ויושביו נותרו דוממים כשהיו עד לפני כמה דקות.

לאון המלטזי

יצאנו מהחדר ששכרנו במינשוקו קטן, מצפים לראות את בעלת הבית ושאר האורחים אורזים תמונות ושאר מיטלטלין יקרי ערך רגע לפני בריחה - אבל לא. לאון, כלב מלטזי קטנטן ולבן הציץ עלינו מפינת הסלון בתדהמה, כאילו מנסה לשאול "מה נסגר איתכם? תנו לישון!". אין סיכוי שרק אנחנו שמענו את כל ההתרחשות שזה עתה קרתה כאן. מצד שני, לא נראה שזה מזיז למישהו - אפילו הכלב נראה משועמם.


אחרי כמה דקות נוספות של חוסר וודאות לגבי מה עושים במצב כזה, החלטנו לחזור לחדר ולנסות לעצום את העיניים תוך שאנחנו נשארים דרוכים לבריחה בהתראה קצרה.


בהזיות שליוו אותי עד שבעלת המינשוקו דפקה על הדלת כדי לקרוא לנו לארוחת הבוקר, דמיינתי שאני אחד מתוך אותם דייגים מסכנים שנסחפו בגל הגדול של קנגאווה, מיטלטלים מעלה ומטה על סירותיהם העלובות באוקיינוס האלים, מייחלים שלא היו יוצאים למסע הזה מלכתחילה.

 

כמה שעות אחר כך היינו ישובים סביב שולחן המטבח, לוגמים קפה בין פיהוקים ומביטים בעיניים טרוטות במרקע הטלויזיה. "הנה זה!" בעלת המינשוקו קראה בהתלהבות כשדיווח החדשות השעתי החל. "בהמשך לדיווחנו מאתמול על רעידת האדמה העוצמתית שהכתה במרכז צ'ילה, סוכנות המטאורולוגיה הלאומית מדווחת כי גלי צונאמי פגעו בחופי יפן הבוקר" זקפנו את אוזנינו. "הגדול שבהם הגיע לגובה של 80 סנטימטרים והוא פגע בנמל קוג'י שבמחוז איוואטה. גלים קטנים יותר, בגבהים שבין 20-50 סנטימטרים, פגעו בחופים שונים לאורכה של יפן. ועכשיו לעניין אחר...". בעלת הבית לא הצליחה לכבוש את צחוקה הפרוע כשסיפרנו לה, קודם לכן, שכמעט ארזנו את לאון הכלבלב וברחנו איתו לגבעה הסמוכה. משום מה, אף אחד לא טרח לעדכן אותנו על הקשר הצפוי בין רעידת אדמה בקצה השני של האוקיינוס ובין צונאמי אפשרי באי נידח בדרום יפן. "אז למה האיש באזעקה נשמע כל כך לחוץ?" שאלנו, מעט בכעס. "הוא בסך הכל הזהיר להימנע מלרדת לחוף בשעות הקרובות" אמרה בעלת המינשוקו, ממשיכה לגחך לעצמה תוך שהיא ממלאת לנו עוד קצת אורז בקערות.


תודה לאלי השינטו שמדובר היה בגל מיניאטורי בלבד, אותו שרדנו כדי לכתוב לכם את הפוסט הזה. אפילו שמדובר היה בחווית צונאמי מזויפת, כמה דקות האמוק באותו בוקר בהחלט הספיקו כדי לתת לנו מושג קלוש מה וודאי חשים היפנים בכל רעידת אדמה חזקה או אזהרות צונאמי, אמיתיים שהם נאלצים לעבור בכל כמה שנים. וכעת, כאות תודה על מזלנו הטוב, נספר לכם את כל מה שאתם צריכים לדעת על האי הקטן והמרתק הזה - אליו תיירים מעטים בלבד טורחים להרחיק.


 

אורחים לא צפויים

טנגשימה הוא אי שטוח ומוארך השייך למחוז קגושימה שבדרום יפן. הוא שוכן בין סין המזרחי ממערב וצפון האוקינוס השקט ממזרח, ומימדיו צנועים למדי -60 קילומטרים מצפון לדרום ו-20 קילומטרים ממזרח למערב. אוכלוסייתו מונה כיום כ-30,000 נפשות בלבד, והתיירות אליו מעטה ומוגבלת בעיקר לתיירות פנים. באי פועל אמנם שדה תעופה קטן, אך את הטיסות היומיות אליו וממנו אפשר לספור על כף-יד אחת, והם שמורים ליעדים ספורים בלבד כמו אוסקה וקגושימה.

שום דבר מהמפרט המעט מאכזב הזה לא מרמז על החשיבות ההיסטורית העצומה שיש לאי על האופן שבו יפן המודרנית התפתחה. כמו אפיזודות היסטוריות חשובות רבות אחרות, גם סיפורו של טנגשימה התחיל לגמרי במקרה. ההתרחשויות מפורטות בהרחבה בתיעוד ההיסטורי המכונה "כרוניקות הרובים" (Teppo-ki, 鉄砲記), שכתיבתו הסתיימה בשנת 1606. את עיקרן נתאר בפניכם כאן.

ב-23 בספטמבר, 1543, יום סוער בשיא תקופת הטייפונים, יצא עובד אדמה מביתו שבאחד הכפרים הקטנים שבדרום האי לעבודה בשדה, כבכל יום. מה רבה הייתה הפתעתו כשהבחין על חוף הים בסירת מפרש לא מוכרת, ולצידה שלוש דמויות אדם - רק אחד מהם אסיאתי. לשניים האחרים היו זקנים עבותים ואפים ארוכים. החקלאי הנרגש מיהר להזעיק את ראש הכפר המקומי, נישימורה אוריבנוג'ו (Nishimura Oribenojo) שמו, שהצליח לזהות את האסיאתי מבין השלושה כסוחר סיני, והבין שאונייתו נטרפה לא הרחק משם. הסוחר לא ידע יפנית ונישימורה לא דיבר סינית, אך היכרותו המוקדמת עם הכתבים הסינים הקנוניים איפשרו לשניים לתקשר תוך שהם חורטים על החול סימניות עתיקות. בצורה זו סיפר הסוחר הסיני כי השניים המוזרים שלצידו הם "נאנבאן" - "ברבריים דרומיים" (南蛮, Nanban) האוכלים בידיהם ושותים ישירות מהבקבוק. הם הגיעו מרחוק כדי לסחור עם הקיסרות הסינית, אך בדרך נקלעו לסופה נוראה ונאלצו לנטוש את ספינתם ולחפש עזרה, עבורם ועבור מאה מלחים סינים נוספים הממתינים בבטן הספינה. זה היה, כך משערים כיום, המפגש הראשון בין יפנים ובין בני תרבות המערב על אדמת יפן.


גודל המאורע חייב את נישימורה לדווח לשליט האי, טנגשימה טוקיטאקה (Tanegashima Tokitaka), אשר שלח מיד סירות לגרור את הספינה ההרוסה לתיקון בנמל הסמוך, וזימן את שלושת הזרים אל משכנו. בעזרת מקומיים בעלי ידע בסינית מדוברת, סיפרו הסוחרים המערביים כי מוצאם בפורטוגל - אימפריה אירופית בעלת קשרי מסחר בכל רחבי העולם, מאפריקה ועד אסיה - וכי הם ישמחו לסחור גם עם היפנים. כמחווה של רצון טוב, הפורטוגלים הורו על פריקת הסחורות מאונייתם והחלו בהדגמות ובמסחר מזורז בסבונים ובטבק, שני מצרכים שעדיין לא נראו ביפן של ימי הביניים. את מבטם של היפנים, עם זה, צד חפץ מוארך עשוי ברזל ועץ ממורק - רובה המוסקט.


הפורטוגלים ניסו להסביר ליפנים מה זה רובה, איך הוא פועל ולמה הוא משמש, אך הבינו במהרה שאין טוב ממראה עיניים ואילתרו מטווח קטן על חוף הים: הם הציבו מטרה, התרחקו ממנה כמאה צעדים, טענו את הרובה באבקת שריפה וירו. היפנים ההמומים מהרעש, העשן והעוצמה שבו נורתה ופגעה האש הבינו בן רגע את הפוטנציאל הגלום באותו חפץ מכושף. בעיני רוחו ראה ודאי טנגשימה כיצד הוא מכניע את צבא אויביו, אשר זה משכבר כבשו מידיו את האי הסמוך יאקושימה (Yakushima).


הוא רכש מיד את שני הרובים הפורטוגלים במחיר מופקע, והורה על חרשי הברזל הטובים ביותר באי להתחיל לפענח את מנגנוני הנשק לקראת ייצור הרובה היפני הראשון בהיסטוריה - ה"טנגשימה טפו"(Tanegashima Teppo, 種子島鉄砲). הגורל רצה, והאי טנגשימה היה לגמרי במקרה אחד מהמרכזים המפורסמים והמפותחים ביותר ביפן ליצור ולעיבוד של ברזל וחול. זה מאות שנים שהברזל האיכותי שהותך בכבשני טנגשימה נשלח לכל רחבי הארץ לצורך יצור סכינים וחרבות, כך שעל אף הקשיים וההתאמות הרבות שנדרשו בטכניקות הנפחות, סביר להניח שלא היה ביפן מקום מתאים יותר לקלוט אליו את הטכנולוגיה החדשנית.


שני הפורטוגלים מדגימים ירי ברובה המוסקט על חופי טנגשימה, כפי שדמיין זאת אמן הדפסי העץ המפורסם הוקוסאי (Hokusai). קרדיט: Tanegashima - The Arrival of Europe in Japan

ואכן, לחרש הברזל המוכשר יאיטה (Yaita) לקחו רק כמה חודשים כדי להגיש לאדונו העתק ראשוני אך פונקציונלי של רובה המוסקט הפורטוגלי. טנגשימה לא בזבז זמן, וכבר בינואר 1544 פלש עם צבאו לאי השכן יאקושימה. על פי המשוער, זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה של יפן בה נעשה שימוש ברובים בשדה הקרב, ולא רק זאת, הרובים הכריעו את הכף והחזירו לידי טנגשימה את האי שבמחלוקת.


במהרה, שמועות בדבר הנשק המסתורי מהדרום החלו עושות דרכן אל מרכז יפן. סוחרים מסאקאי (Sakai, אוסקה של ימינו) וחצי האי קיי (Kii) שנקלעו לאזור החזירו איתם הביתה העתקים של רובי הטנגשימה החדשים, ויצור המוני של הרובים החל ביפן רבתי כבר באותה שנה. ככל שעבר הזמן, לימדו את עצמם היפנים טכניקות יעילות, משוכללות ובטוחות יותר לבנות את רוביהם. רובי הטנגשימה נכנסו בהדרגה לארסנל הצבאי של הלוחמים בעידן "המדינות הלוחמות" (סנגוקו, Sengoku), והם מילאו תפקיד חשוב מאין כמוהו בידיהם של שלושת האבות המייסדים של האומה היפנית המודרנית, שהלכה והתגבשה במאה ה-16.

המוסקט המקורי שהביאו הפורטוגזים (למעלה) ורובה הטנגשימה הראשון שיוצר על ידי חרש הברזל יאיטה (למטה). שניהם מוצגים במוזיאון הרובים שבאי. קרדיט: Tanegashima - The Arrival of Europe in Japan.

מרובים לטילים

נקפוץ כמעט 430 שנה אל העתיד, אל יפן של אחרי מלחמת העולם השניה. הנוכחות האמריקאית מתקופת הכיבוש (1945-1952) עדיין מורגשת, אך ההתפתחות הכלכלית המטאורית שאפיינה את שנות ה-50 וה-60 הקפיצו את יפן אל קדמת הבמה העולמית, והפכה אותה לאחת מהמדינות העשירות והמשפיעות בתבל. תחום ההנדסה האווירית והתעופה שהוזנחו במהלך שבע שנות הכיבוש האמריקאי החלו סוף-סוף לקבל רוח גבית מהממשל, אשר עודד מכוני מחקר ואוניברסיטאות יפניות להצטרף למירוץ המעצמות לחלל. יפן ביקשה לבסס את מעמדה כמרכז אזורי לבניה ולשיגור לווינים, ובאופן מפתיע למדי, האי הקטן טנגשימה שוב התגלגל בדרך-לא-דרך ומצא את עצמו כאחד מהשחקנים הראשיים במחזה.


בשנת 1966 החליטה הסוכנות הלאומית היפנית לפיתוח החלל (NASDAׁׂׂׂׂ, לימים JAXA) על בנייתו של מרכז חלל לפיתוח ושיגור טילים. התנאים הדרושים לבניית אתר כזה היו מפורטים ומנוסחים היטב: האתר הנבחר חייב להיות מרוחק ממרכזי אוכלוסיה צפופים, לאפשר שינוע קל יחסית של ציוד ובני אדם, וכן התקנה של אמצעי תקשורת ומערכות חשמל ומים; הוא חייב להיות באזור שיאפשר שיגור בטוח לכיוון דרום מזרח, כך שהטיל המשוגר יוכל "לרכוב" על אנרגיית סיבוב כדור הארץ ממערב למזרח, מה שיחסוך בדלק יקר רב ויקל על התהליך; ובאופן עקרוני, במקרה של יפן, כדאי שימוקם דרומה ככל האפשר - כמה שיותר סמוך לקו המשווה: תנועת כדוה"א מהירה יותר בסמיכות לקו המשווה, והאנרגיה הנובעת מהתנועה תסייע לטיל להימלט מכוח הכבידה. לפיכך, שאיפתה של תוכנית החלל היפנית באותם ימים הייתה לאתר מקום מתאים בחלקה הדרומי ביותר של הארץ.


טנגשימה היה אמנם אי נידח יחסית שמאפשר שיגורים בטוחים ונקיים לדרום-מערב, אך כפי שאתם כבר יודעים (משום שקראתם את הפוסט שלנו על שרשרת איי יאיאמה) הוא ממש לא הדרומי ביותר בנמצא. כאן נכנסו למשחק שיקולים פוליטיים: בשנות הקמת מתקן השיגור איי אוקינאווה היו עדיין תחת שליטה אמריקאית מלאה, והם חזרו רשמית לידיה של יפן רק בשנת 1972. איי אוגסאווארה (Ogasawara), גם כן דרומיים יותר, חזרו לשליטת יפן רק כשנה לפני פתיחת מתקן השיגור (1968) ולכן לא איפשרו התארגנות מוקדמת. במילים אחרות, נראה שבמצב הפוליטי של אותם הימים טנגשימה הייתה בסך הכל האפשרות "הכי פחות גרועה".


בניית אתר השיגור, שהוקם על מפרץ בקצה הדרום-מזרחי של האי, הושלמה בשנת 1969, ומאז שוגרו ממנו כמעט 200 טילי חלל ששימשו לביצוע מגוון משימות מחוץ לאטמוספירה: ניסויים מדעיים, תצפיות מטאורולוגיות ושליחת לווינים ממשלתיים ומסחריים. כיום קיימים ביפן ששה מרכזי חלל שונים, אך זה שבטנגשימה נותר הגדול והעסוק ביותר.


מדריך למטייל

טנגשימה - רק 43 קילומטרים מדרום לעיר קאגושימה, שבקצהו הדרומי של קיושו - איננו אי תיירותי יותר מדי, וטוב שכך. הוא שמור לאלו מכם שיחפשו חווית "חופשה-על-אי", שקטה ואותנטית. מנסיוננו, דווקא מקומות מסוג זה מספקים בסופו של דבר את החוויות המהנות והזכורות ביותר ולכן נמליץ לכם לשלב אותו כחלק מהמסלול שלכם בדרום יפן, יחד עם יאקושימה ואזור קאגושימה (להם נקדיש פוסט נפרד באחד מן הימים).


אז איך מגיעים? בטנגשימה כאמור פועל שדה תעופה קטן בו נוחתות כ-4 טיסות יומיות מקאגושימה (40 דק', כ-120$ לכיוון), אבל אנחנו ממליצים לשדרג את החוויה ולגמוא את המרחק דרך הים באמצעות אחת מסירות המנוע (1.5 שעות, 90$ לכיוון) או המעבורות (3.5 שעות, 40$ לכיוון) שיוצאות בכל יום מנמל קאגושימה אל האי. לא רק שהמסע יהיה זול יותר, גם תזכו להנות בדרך מנוף עוצר נשימה של ים סין המזרחי ושל האיים והאתולים הקטנטנים המשובצים בו.

הנוף הנשקף מן המעבורת, בדרך מקאגושימה לטנגשימה

ניתן לחלק את טנגשימה לשלושה אזורים מרכזיים:

  • נישינואומוטה - Nishinoomote - 西之表. חלקו הצפוני של האי ובו גם עיר הנמל שאליה תגיעו במידה ותשתמשו במעבורת.

  • נאקאטאנה - Nakatane - 中種子. חלקו הפנימי של האי שכולל בשטחו את שדה התעופה.

  • מינאמיטאנה - Minamitane - 南種子. חלקו הדרומי של האי, ובו, בין היתר, אתר שיגור הרקטות המפורסם.

העיירה נישינואומוטה היא הגדולה והמאוכלסת ביותר באי ורוב ה"אקשן" מתרחש שם, אם כי תוכלו למצוא מסעדות ואיזאקאיות טובות בכל רחבי האי.


התניידות: אנחנו ממליצים לשכור רכב לתקופת שהותכם (או לפחות לחלק ממנה), שכן תחבורה ציבורית אמנם פועלת באי - אך בתדירות ובכיסוי גיאוגרפי נמוכים יחסית. את לוח הזמנים של האוטובוסים תוכלו למצוא כאן. אם הגעתם לטנגשימה כדי לגלוש או להתנסות בגלישה (עוד על כך - ראו בהמשך), ודאו שאתם שוכרים רכב גדול מספיק כדי להכיל גם את הגלשנים שלכם. מי שמעוניין יוכל גם להשכיר אופניים חשמליים או רגילים ולפדל את דרכו בין העיירות הקטנות.


לינה: חיפוש ב-Booking או ב-Airbnb מעלה לא מעט אופציות מעניינות ללינה במחירים סבירים לגמרי. אם כמונו תרצו ללון במינשוקו מקומי (Minshuku, פנסיון יפני אותו מפעילה בד"כ משפחה שגם גרה בבית), תוכלו לבחור באחד מתוך אינספור אופציות מעולות במחירים מצוינים. הנה כמה רשימות לאפשרויות לינה, כולל מינשוקו, בשלושת אזורי האי המרכזיים (ביפנית בלבד - אם כי תרגום גוגל טרנסלייט עובד מעולה): Nishinoomote, Nakatane, Minamitane. מי שירצה לעשות קמפינג לא יתאכזב, שכן יש כמה אתרי קמפינג הפזורים ברחבי האי, בד"כ בקו ראשון לים עם כל השירותים הנדרשים (מטבח, מקלחת חמה וכו').