באחד הקיצים שלנו ביפן קיבלנו הצצה נדירה לעולמם הילדים בבית ספר אלטרנטיבי ומיוחד במינו, אי שם בלב היער במחוז קאגושימה הפראי שבדרום הרחוק. החוויות שעברנו באותו קיץ שינו את זווית הראיה שלנו כלפי השאלה 'איך זה לגדול ביפן', ואיפשרה לנו לבצע השוואה מרתקת על ההבדל בין מערכת החינוך הרשמית ביפן, ממלכתית ונוקשה, ובין שיטות לימוד נסיוניות ואיזוטריות. לפניכם הרשמים האישיים שלנו מאותו קיץ.
אפשר לדמות את מערכת החינוך היפנית למגדל רב קומות, כשהשאיפה היא לסיים בפנטהאוז המרווח, אי-שם למעלה. הטיפוס במדרגות הנעות במעלה הקומות מתחיל עוד בשלב ההיריון. האם לעתיד, פעמים רבות, מתפטרת מעבודתה כדי להקדיש את כל זמנה ומרצה לבריאותה ולבריאות התינוק. כשיגיע לגיל שנתיים או שלוש, יוציאו הוריו סכומי עתק כדי להכניס אותו לגן ילדים פרטי יוקרתי. רוב הילדים שיחונכו בגנים ברמה כזו יעברו אחר כך לבתי-ספר יסודיים מצוינים, משם ימשיכו לחטיבת הביניים ולתיכון בציון מעולה, ולבסוף יעברו בהצלחה יתרה גם את המאורע המפחיד והקריטי ביותר בחייהם של התלמידים ביפן: בחינות הכניסה לאוניברסיטאות, ובעדיפות לאוניברסיטאות העילית. מרגע שהתקבלו, הם יורדים מהמדרגות הנעות ונכנסים למעלית, שתטיס אותם לפנטהאוז המיוחל במהירות הבזק ובנוחות המירבית.
אלא שמה לעשות, לא כולנו נולדים שווים - (או "באותה הקומה", אם להמשיך באנלוגיה) - לא ביכולות, לא במראה ולא לאותה משפחה עם אותם אמצעים. מי שלא היה לו מספיק מזל, כסף או מוטיבציה לאורך הדרך עלול למצוא את עצמו מתישהו בחייו נפלט מדרך המלך ומתנתב למסלול חיים שונה, ולא בהכרח לטובה. ביפן, מרגע שירדת מהמדרגות הנעות קשה מאוד לתפוס אותן שוב, ועל כן רוב היפנים מחונכים ללכת בתלם, ולהמעיט בפזילות לצדדים. ביקורת קשה מופנית כלפי שיטת החינוך הכל-כך תובענית, שחוץ מהעובדה שהיא כופה לחץ נפשי ופיזי לא סביר על הילדים הקטנים היא גם טומנת בחובה אי-שוויון מובנה שמנציח הבדלים חברתיים. איך אתם הייתם מרגישים אם היו אומרים לכם שעתידכם, במידה רבה, נקבע עוד כשהייתם בבטן של אמא?
לכן, מאוד התפלאנו כשנתקלנו ערב אחד במושג "פרי-סקול" (Free School) בהקשר של יפן. זה היה בעת שיטוטינו בעמוד אינטרנט בו אנשים מכל רחבי יפן, בעיקר חקלאים, מגייסים מתנדבים שיעזרו להם בבית ובשדה כמה פעמים בשבוע, ובתמורה מציעים חדר לישון בו, שלוש ארוחות ביום והזדמנות לחוות אורח חיים שונה ומעניין. חיפשנו רעיונות יצירתיים איך להעביר את הקיץ, והתנדבות בחווה חקלאית כזו ישבה לנו בול על המשבצת. בין מודעה שמציעה לעבוד בשדה פרחים בהוקאידו וכזו שמחפשת מתנדבים עם ניסיון בגידול חיות משק, מבטנו נחת על מודעה קצת שונה שכותרתה "דרושים מתנדבים לעבודה 'בבית-ספר חופשי' ביער". מעניין.
הקונספט של "בתי-ספר חופשיים", למי שלא מכיר, מדגיש במהותו שיטת חינוך אלטרנטיבית למערכת החינוך הממסדית, אשר התפתחה במערב וצברה פופולריות בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה. אנשי החינוך וההורים שהיו מעורבים בגיבושה הדגישו את חשיבות ההתפתחות האישית של הילד, שתבוא לידי ביטוי מירבי כשלמשפחה ולילד עצמו תהיה זכות בחירה לגבי מה הוא ילמד, איך הוא ילמד ובאיזה קצב. היעדר מסגרת מובנית יעורר את סקרנותו הטבעית, ויאפשר לו ללמוד מסביבתו באופן חופשי תוך התבוננות, משחק וקריאה. בתי-ספר בסגנון החינוך החופשי נבנו לרוב מחוץ לערים, באזורי טבע פסטורליים, והם סיפקו אווירה רגועה ללמידה מותאמת אישית כזו.
עכשיו, היזכרו שוב באנלוגיה בה פתחנו. תלמידים יפנים עובדים קשה מאוד כדי להישאר בתלם. רובם לא מספיקים להתמודד עם הררי החומר המסובך בשעות שאותן הם מבלים בבית-הספר, אז הוריהם רושמים אותם גם ל"בית-ספר של אחרי בית-הספר" אליו הם הולכים כמה פעמים בשבוע לצורך תגבור. במוסדות אלו, שנקראים ביפנית ג'וקו (Juku), הם עוברים יחד עם מוריהם בקבוצות קטנות על מקצועות חשובים כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים, ומתרגלים אותם לעומק. הם חוזרים הביתה רק בשעות הערב המאוחרות, ולפעמים ממשיכים לתרגל וללמוד בשעות הלילה. כמו שאתם יכולים להבין, שיטת החינוך היפנית הרווחת שונה מאוד מהרעיון האוטופי של "בתי-ספר רגועים בטבע". מה ליפנים ולחינוך אלטרנטיבי? הסתקרנו מאוד, ולאחר שיח ושיג עם מי שהציגה את עצמה כמנהלת בית-הספר, החלטנו לטוס למחוז קאגושימה ולהתנדב בבית הספר שלה למשך חודשיים.
מחוץ לתחנת הרכבת בעיירה איירה (Aira) שבמחוז קאגושימה, אי-שם בקצה הדרומי ביותר של האי קיושו, חיכתה לנו מכונית ואן לבנה. יצאנו מהתחנה, ועוד לפני שהספקנו להבין איפה אנחנו נמצאים, אשה קצרת שיער ונמרצת כבת ארבעים רצה לקראתנו והציגה את עצמה בתור מינורי, אם הבית של בית הספר קוסונוקי גאקואן (Kusunoki Gakuen). בדרך היוצאת מהעיירה ובמעלה ההרים, מינורי סיפרה לנו כי כל הילדים, למעט אחד, מבלים כעת את חופשת הקיץ שלהם יחד עם משפחתם בבתיהם שבמרכז יפן, וכי הם צפויים לחזור לבית-הספר כשבוע לאחר מכן. בין השורות הבנו שבמשך רוב השנה הילדים חיים בפנימיה, בנפרד מהוריהם ומשפחתם. האם מדובר בילדים בעייתיים? או שמא הגענו לבית-ספר "בוטיקי", מפורסם עד כדי כך שהורים מטוקיו ומאוסקה יוצאים מגדרם כדי שילדיהם ילמדו בו, רחוק כל-כך מהבית?
אחרי כחצי שעת נסיעה פתלתלה במעבה היער, תוך שאנחנו עוקפים פה ושם גזעי עצים ושברי במבוק שהתרסקו על הכביש אחרי טייפון עוצמתי שפקד את האזור, סוף כל סוף הגענו לבית המגורים בו חיו מינורי, הילדים, ולחודשיים הקרובים - גם אנחנו. מנהלת בית הספר, סאיאקה, חיה בצריפון קטן בשטח בית הספר עצמו. "אתם כבר תראו" אמרה מינורי, "היא אשה מיוחדת מאוד". מחוץ לבית העץ התלת-קומתי, המכונה ביפנית "ריו" (寮), קיבל את פנינו ילד כבן 13, שחום, שדוף וגבוה לגילו, שענה לשם היביקי. היביקי היה היחיד מבין הילדים שמסיבה מסוימת נשאר לגור בריו במהלך חופשת הקיץ. הוא היה מנומס ושקט, ואחרי שעזר לנו לסחוב את הציוד פנימה עשה לנו סיור ברחבי הבית ובסביבתו הקרובה.
את סאיאקה, מנהלת בית הספר, הכרנו עוד באותו הערב כשהיא קפצה לאסוף כמה חפצים אישיים מהבית. פטפטנו קצת תוך כדי שעזרנו להכין ארוחת ערב קלה של קארי יפני, מרק מיסו ואורז. כפי שנרמז לנו, לא היה מדובר באשה יפנית טיפוסית. סאיאקה דיברה אנגלית שוטפת, ועוד כמה שפות ברמות משתנות. "מה שנשאר מהתקופות בהן הסתובבתי באירופה" היא סיפרה. הצורה שבה התלבשה, דיברה והלכה, נושאי השיחה שתמיד איכשהו גלשו לפילוסופיה של החינוך ונפשו של הילד, ועצם העובדה שהיא התגוררה במעין צריף קטנטן, לבדה באמצע היער, כל אלו הבהירו לנו היטב מאיפה מגיע ה"free" של ה-"free-school". אם ממש תדחקו אותנו לפינה, אולי אפילו תצליחו להוציא מאיתנו את המילה "היפית". סאיאקה הסבירה לנו על שיטת הלימוד שלה, על חוויותיה עם מתנדבים מערביים קודמים ועל התוכניות לשבועות הקרובים.
וכך עבר לו שבוע, בו המתנו בכליון עיניים לבואם של הילדים. בינתיים, עזרנו למינורי, שהתגלתה כהאנדי-וומן רצינית ביותר, בכל מיני שיפוצים והכנות שונות לקראת שובם. בין היתר, בנינו שש מיטות קומתיים חדשות מקרשים שקנינו בעיר, ניקינו, בישלנו ועבדנו קצת בחצר. היביקי, כך גילינו, אמנם גר איתנו באותו הבית אך לא ימשיך ללמוד יחד עם שאר הילדים. הוא רשום לחטיבת הביניים הממלכתית שבעיר איירה הסמוכה, בה התחיל ללמוד אחרי כמה שנים בפרי-סקול. על אף שהיה בעיצומה של חופשת הקיץ שלו, ניכר שהקדיש חלק ניכר מזמנו ללימודים. בכל יום הוא היה תופס איזו פינה בבית ושוקע לתרגל חשבון וקאנג'י, שעות בכל פעם.
אחרי כמה ימים מאומצים של הכנות, סוף-סוף התחילו הילדים להגיע לבית בזה אחר זה, מלווים בהוריהם. כמה דברי פרידה, קידה קלה, וביי-ביי לחצי שנה נוספת. עד סוף השבוע כבר היה הבית מלא בקול צחוק וצעקות שהפיקה חבורה נמרצת ואנרגטית בת 13 ילדים, בטווח גיל רחב ביותר: הקטנה ביותר הייתה בסך הכל בת שנתיים, והגדולים בני 14 או 15. ניכר שהם מגובשים מאוד, והם דאגו זה לזה ושיחקו כמו אחים. הבוגרים שביניהם כבר התחילו להראות סימני מרדנות מוקדמים, ולרוב התבודדו בחדרם, מדברים ומאזינים למוזיקה. לא נראה שאף אחד מהילדים התרגש או התרשם יותר מדי מהעובדה ששני מערביים זרים פשוט צצו להם בבית בזמן שהם לא היו שם. כנראה שכבר התרגלו לעניין, שנועד, כך למדנו בהמשך, לפתח אצלם סובלנות תרבותית ולשמש כהזדמנות ללמוד עוד על ארצות, שפות ומנהגים שונים משלהם.
בבוקר החזרה ללימודים הצטרפנו לחבורה הרעשנית ויחד עשינו ברגל את הדרך הקצרה אל בית-הספר. סאיאקה לא שיקרה - הוא באמת היה ממוקם בתוך מעבה היער, בין העצים. מה שהיא לא סיפרה לנו זה שה"כיתה" המרכזית שבו נבנתה, פשוטו כמשמעו, על עץ. לא בית-ספר, בית-ספר על עץ. בקומה שמתחתיה היה חלל נוסף ששימש כחדר אומנות ומוזיקה, וכמה מטרים משם נחה על דק עץ יורטה מונגולית לבנה, ששימשה כחדר המשחקים של הקטנטנים.
סדר היום בשבועות הבאים היה פחות או יותר קבוע: אחרי ארוחת הבוקר כולם מתכנסים בבית על העץ, שם סאיאקה העבירה "שעת ריכוז" בה הילדים שוחחו על מגוון נושאים, מתחומים שונים: חדשות מיפן ומן העולם, תופעת טבע או בעל חיים שעניינו מישהו או מישהי, פעילויות או טיולים שהילדים רצו לארגן. סאיאקה עודדה את הילדים לחשוב על הנושאים בצורה עצמאית ולעומק, כל אחד ברמתו ובהתאם לגילו, ולהשתתף בשיחה באופן אקטיבי, ולפי תור. לאחר מכן, הגיעה שעת חלוקת המטלות. הילדים התנדבו לבצע במהלך היום משימות שונות, כמו סידור וניקוי הכיתה והיער שמסביב, הכנה והגשה של ארוחת הצהריים, בניית רהיטים וקישוטים ותכנון הטיול הקרוב. עיקר היום הוקדש ללמידה עצמאית מתוך חוברות וספרים, למשחק ולשוטטות ביער ובנחל הקטן שזרם בתוכו. תפקידנו בכל זה היה להיות בסביבת הילדים, לשחק איתם, לעזור להם בביצוע המשימות, ללמד את מי שזה עניין אותו קצת אנגלית או עברית ולדאוג שאף
אחד לא עולה על הגג ושובר בטעות יד או רגל (ותאמינו לנו - זה לא היה פשוט כמו שזה נשמע).
בעוד שחבריו העבירו את זמנם במשחקים ובחקירה, נראה היה שהיביקי חזר ללימודיו בבית הספר הממלכתי בכל הכוח. בבקרים, בדרך כלל, לא הספקנו לראות אותו ליותר מכמה דקות. הוא קם לפנינו, אכל את ארוחת הבוקר שלו לבד ובשקט, ועלה על האופניים לעוד יום ארוך. בערב הוא היה חוזר הביתה אחרינו. תשוש למראה, הוא היה חוטף משהו קטן לאכול ומיד מתיישב שוב לשולחן העבודה כדי להמשיך ללמוד.
באחד מסופי השבוע התארגנו יחד עם הילדים ונסענו בואן הלבן לבית-הספר של היביקי, שם התקיים יום הספורט הבית-ספרי- "אונדוקאי" (undoukai, 運動会). ימי הספורט ביפן הם לא דבר של מה בכך. הילדים מתאמנים במשך חודשים רבים על ביצועים במגוון תחרויות, לבד וביחד עם בני כיתתם. יותר מאשר להוכיח שהם קופצים הכי רחוק או רצים הכי מהר, האונדוקאי מבקש להדגיש את חשיבות עבודת הצוות, ההתמדה ורוח הלחימה. בשלב מסוים כל ילדי בית הספר מתאספים יחד כדי לבצע מעין ריקוד משולב בתרגילים ספורטיביים, "תצוגת תכלית" של כל מה שהם עבדו עליו במהלך השנה. היביקי ייצג את כיתתו בכמה תחרויות, ואנחנו והמשפחה האלטרנטיבית שלו עודדנו אותו בכל הכוח. היום הגיע לשיאו בתחרות משיכת חבל המונית, אליה כולנו הוזמנו להשתתף (וגם לנצח!).
בסוף שבוע אחר ארזנו את האוהל שלנו וכמה בגדים להחלפה, ונסענו עם מינורי, סאיאקה והילדים (למעט היביקי) להעביר את הלילה בקמפינג באחד החופים המהממים שבאזור. לחוויות שעברנו באותו סוף שבוע (כולל טייפון קטן שהכה בנו באישון ליל בעודנו ישנים על החוף) מגיע פוסט נפרד, אך "חופש" בהחלט תהיה התווית המתאימה לסכם אותו. נראה שהילדים היו חסינים לאותה חרדה שמאפיינת לפעמים ילדים (וגם מבוגרים) כשמפגישים אותם באופן בלתי אמצעי עם הטבע, בלי גישה למסכים ולטכנולוגיה. הם התרוצצו בין הים לנהר, דגו דגים ושלו סרטנים, בנו את האוהלים, הבעירו מדורות, ובישלו - והכל בעצמאות ועם פיקוח מינימלי מצידנו.
לא יכולנו שלא להתפעל מהילדים האלו, ודי קינאנו בהם, אם לומר את האמת. הם תמיד נראו כל כך מאושרים, צוברים בכל יום חוויות חדשות עם החברים הכי טובים שלהם, לומדים מיומנויות לחיים, פוגשים טבע אמיתי, והכל באווירה חופשית ונטולת סטרס. ולמרות זאת, לכל אורך תקופת התנדבותנו בבית הספר ביער קיננה בנו המחשבה הבלתי נמנעת - האם הם יהיו בסדר? האם מיומנויות מסוג זה, חשובים ככל שיהיו, מספיקים כדי לתת להם הזדמנות שווה למצוא את מקומם בחברה היפנית ה"אמיתית"? האם הוריהם, בשלחם אותם ללמוד בסוף העולם, לא דנים את הילדים להיות חריגים בין בני גילם לשארית חייהם, האקדמיים והמקצועיים?
תהיות מסוג זה ליוו אותנו גם אחרי שסיימנו את תקופת ההתנדבות שלנו בקאגושימה, וגם חודשים רבים אחרי שחזרנו לארץ. באחת מהפעמים בה נכנסנו לפרופיל הפייסבוק של סאיאקה כדי להתעדכן במצב הילדים, נתקלנו בפוסט שכתבה וכותרתו "פרידה". אחת מהילדות הבוגרות, קוטו, עזבה את בית הספר שביער אחרי 6 שנים, ויצאה לטייל בהוקאידו לפני שתתחיל את לימודיה בבית-ספר תיכון ציבורי. "אנחנו לא בנות משפחה" סאיאקה כתבה, "אבל אנחנו גם לא זרות. מילים לא יכולות לתאר את זה, אבל יש בינינו חיבור עמוק. אלוהים לא בירך אותי בילדים משלי, אבל עכשיו אני יודעת שזה בדיוק היעוד שלו בעבורי: לדאוג לילדים, לשמור עליהם, לראות אותם גדלים - ואז לשלוח אותם לעולם".
קוטו היא ההוכחה לכך שאפשר לגדול אחרת ביפן. היא בילתה את רוב הילדות שלה בטבע, מוקפת בחברים, בלי כיתות, בלי מבחנים מלחיצים, בלי ג'וקו - והצליחה לקפוץ בחזרה למדרגות הנעות כשהיא חכמה יותר, מנוסה יותר ובעיקר פתוחה יותר לעולם ולאי-אילו הפתעות שהוא עתיד לזמן לה בהמשך חייה. בשבילה ובשביל חבריה מבית הספר ביער, אולי, מעולם לא היו מדרגות נעות.
עמוד בית הספר בפלטפורמת ההתנדבות ווף (wwoof): https://www.wwoofjapan.com/home/index.php?option=com_comprofiler&view=userprofile&user=14172&Itemid=111&lang=en&rowid=168
שלום
רוצה להתנדב
איך?