יום אחד, בעודי אורזת במהירות את חפציי ומתכוננת לטוס מעוד שיעור יפנית מתיש אל מפלט סדנת הקדרות שבאוניברסיטה, הרגשתי טפיחה קלה על הגב. "אוי לא", חשבתי. "הגיע תורי". בכל שבוע, בהתאם לתוכנית הסילבוס, נדרש תלמיד אחר בכיתה המצומצמת שלנו להעביר שיעור שלם ביפנית - על נושא חופשי לבחירתו. סקוט האמריקאי בדיוק סיים שיעור מוצלח (מדי) על "מדיניות ההגירה ביפן והשפעותיה על הכלכלה והחברה", או משהו בסגנון, וביפנית מושלמת. לי אפילו לא היה רעיון. והנה, המורה מוטו-סנסיי הגיע לבשר לי על מר גורלי ולדון אותי לשבוע שלם של שינונים וחריקות שיניים מביכות.
אתם יכולים לדמיין את עוצמת ההקלה ששטפה אותי כשהסתובבתי לגלות לא את הסנסיי, כי אם את מריה - סטודנטית גרמניה קטנת גוף ובלונדינית, לבושה בתמהיל מעניין של אופנת האראג'וקו בתיבול גותי, והיחידה בכיתה שנראתה יותר מובכת ממני בכל הקשור ללדבר ביפנית בפרהסיה. תחושת ההקלה התחלפה בהפתעה, שכן בכל שלושת החודשים שעברו מאז התחיל הסמסטר לא החלפנו בינינו ולו מילה אחת לרפואה.
"היי, אממ... סתיו?" מריה שאלה בחשש. "ראיתי שאת מסתובבת עם מישהו הרבה פה בקמפוס. זה עם השיער. אתם בני זוג, נכון?". השבתי בחיוב, לא בטוחה לאן היא חותרת. "בכל מקרה... אנחנו גרים ממש קרוב לקמפוס. אנחנו, כלומר - אני וחבר שלי יוקי. חשבתי... אולי אתם רוצים לבוא מתישהו לארוחת ערב? יכול להיות נחמד. נעשה שאבו-שאבו!". למרות ההפתעה, שמחתי על ההזדמנות להכיר חברים חדשים ביפן. החלפתי עם מריה פרטים, וקבענו כבר לאותו סוף שבוע.
"אני מרגיש בדרך לבליינד דייט", תום רטן כשירדנו מהאופניים וחיפשנו מקום לקשור אותם מחוץ לבניין הדירות בו גרו מריה ויוקי. קצת מובכים מהמעמד ולא יודעים למה לצפות, דפקנו בדלת עליה הודבק שלט קטן ומקושט הנושא את הכיתוב- "משפחת אבה". לקבלת פנים כזו באמת לא ציפינו: משנפתחה הדלת הציץ לעברנו היצור המתוק בעולם - טמאגו.
טמאגו - "ביצה" ביפנית - הייתה גורת שיבה אינו (Shiba Inu) קטנה וחמודה, ביישנית ומעט חששנית. השיבה היפני, למי שלא יודע עדיין, שייך למשפחת כלבי השפיץ והוא הקטן מתוך ששה גזעי הכלבים היפניים המקומיים. כלבי השיבה הפכו ללא פחות מסנסציה עולמית בשנים האחרונות: פרצופיהם החמודים והמצחיקים מככבים בכל מקום, ממטבעות קריפטוגרפיים ועד בדיחות רשת ויראליות. אלא שמקורותיו של השיבה עתיקים בהרבה: חוקרים משערים כי אבותיהם של כלבי השיבה המודרניים חיו עם המהגרים הראשונים לאזור המוכר כיום כיפן כבר לפני יותר מ-10,000 שנה! למעשה, בחפירות ארכיאולוגיות נמצאו עצמותיהם של הכלבים הקטנים כשהם קבורים יחד עם בעליהם, עובדה המעידה על חשיבותם בהתפתחותן של הקהילות העתיקות.
לטמאגו הקטנה היו הבעות שיבה-אינו קלאסיות - נמנעות ומצחיקות - כאלו שמספקות חומר לאינספור ממים שוברי רשת. זו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה, מהרגע הראשון. גם עם מריה ויוקי, כמובן 😅
יחד, חקרנו במכוניתם את נפלאות חבל קנסאי שבמרכז יפן, חגגנו חגים וימי הולדת, שרנו בקולי קולות במפגשי קראוקה וזללנו ארוחות שאבו-שאבו ויאקי-ניקו בסלון ביתם. לא נכחיש, עם זה, שטמאגו הייתה אטרקציה מרכזית למדי במפגשים הללו.
בסוף שבוע זכור במיוחד קיבלנו לרשותנו את טמאגו הקטנה למשך סוף שבוע שלם, כשהוריה נסעו לחופשה במחוז מרוחק וביקשו שנשמור להם על הבית. "נחזור עם הפתעה מיוחדת", הבטיחו - וקיימו. כשקיבלנו את פניהם בחניה שמתחת לבניין רצה לעברנו התוספת החדשה לבית משפחת אבה, ולימים חברתה הטובה של הגברת הראשונה טמאגו: אזוקי - נעים להכיר!
אזוקי גם כן הייתה גורת שיבה-אינו, אם כי מזן קטנטן במיוחד אשר נקרא מאמה-שיבה (Mame Shiba), או - "שיבה שעועית" מיפנית. כשם שהשעועית קטנה, כך גם מימדיהם של כלבי המאמה-שיבה. אזוקי (Azuki) קיבלה את שמה על שום כך שהייתה קטנה ומתוקה במיוחד, ממש כמו שעועית האזוקי האדומה של יפן. בניגוד לאחותה הגדולה, אזוקי הייתה שחורה, אנרגטית, חברותית ושובבה ברמות קשות. אהבה ממבט ראשון.
מאותו יום והלאה טמאגו ואזוקי הצטרפו איתנו לכל טיול ולכל הרפתקה. היה להן אפילו תיק מנשא מיוחד שצליח להכיל את שתיהן יחד, ממנו הן היו מציצות במתיקות כזו שתמיד היתה גונבת את כל המבטים בסביבה. קצת כמו לטייל עם סלב.
לפני שחזרנו לארץ הכנתי ליוקי ומריה ספלים בדמויותיהן של אזוקי וטמאגו, והבטחנו שעוד נטייל יחד בישראל.
מאז, מריה ויוקי הספיקו להתחתן ולעבור לבית עם גינה לכלבים בעיר הנמל היפה קובה (Kobe). נשקר אם נגיד שזה בא לנו כהפתעה גמורה, אבל אחרי כמה חודשים התבשרנו על חבר חדש במשפחה - ולא, לא מדובר בתינוק. הכירו את טופו. ניחשתם נכון: גור שיבה נוסף, בצבע לבן (מזן המכונה "שיבה קצפת") להשלמת סריה מהחלומות. עד שנזכה ללטף את טופו, אנחנו דואגים להתעדכן בתמונות ולשמוע על הצרות שהוא עושה לזוג אבה.
כפי שאתם ודאי יודעים, שעריה של יפן סגורים באופן הרמטי כבר כמעט שנתיים, והיא לא מאפשרת כניסת תיירים זרים לתחומה. ניצנים לפעילות מחודשת של תיירות הפנים ביפן, עם זה, מתחילים להיראות שוב - ומשפחת אבה לא מבזבזת זמן. קבלו מאיתנו שלוש המלצות לימי טיול כיפיים ומהנים מחוץ לכרכים העמוסים - מתוך רשימת ההמלצות הפרטית של משפחת אבה. לגזור ולשמור לכשנוכל להיכנס שוב ליפן.
Matabei Zakura, Nara
מחוץ לעיר אודה (Uda) שבמחוז נארה היפהפה נמצא אחד מאתרי ההאנאמי - צפיה בפריחת הדובדבן - המרשימים ביותר ביפן. נכון, יש המון מקומות מומלצים לביקור בתקופה הכי יפה של השנה, אבל אם אתם רוצים לעשות את זה כמו המקומיים קפצו לנארה בתחילת אפריל וצפו בפלא מיוחד במינו: עץ סאקורה בן 300 שנה, עצום בגודלו, שענפיו נוטים מטה אל מרבדי הדשא כמו הערבה בוכייה ויוצרים מראה מדהים של מפלי סאקורה ורודים ובוהקים. זן העץ המיוחד נקרא טאקי-זאקורה (Taki Zakura) אם כי הוא זכה לכינוי Matabei Zakura על שם סמוראי מפורסם ששתל אותו במקום. באודה ביקרנו עם משפחת אבה לפני כמה אביבים. מיותר לציין שכלבי השיבה שלהם גנבו את כל הפוקוס.
Kitano Tenmangu Shrine, Kyoto
מקדש השינטו קיטאנו-טנמנגו, הממוקם בצפון מערב קיוטו, נבנה לפני יותר ממילניום לכבודו של המלומד והפילוסוף היפני סוגווארה נו מיצ׳יזאנה (Sugawara no Michizane), שלאחר מותו, כך מאמינים, הפך לאלוהות השינטואיסטית טנג'ין (Tenjin) האמונה על תחומי הדעת והלימודים. בדומה למקדש טנמאנגו באוסקה, עליו אולי שמעתם, גם למקדש זה נוהרים תלמידים וסטודנטים יפנים לפני תקופות מבחנים, אז הם קונים קמע ומתפללים לאל טנג'ין להצלחה ולציונים טובים. ביפן פזורים לא פחות מ-12,000 מקדשי טנג'ין שונים, אך המקדש שבצפון קיוטו ידוע כאחד מהמרכזיים שבהם.
בגני המקדש נשתלו כאלפיים עצי שזיף - העצים האהובים על אותו מלומד יפני, והמקום נחשב
כאחד המקומות הטובים ביותר לצפייה בפריחתם בסביבות סוף פברואר ותחילת מרץ. בכל שנה ב-25 בפברואר נערך פסטיבל ״פריחת השזיף״ המושך אליו המוני מבקרים, הכולל טקס תה בו מגישות גייקו ומאיקו (גיישות מתלמדות) לאורחים מאצ׳ה ומתוקים יפניים מסורתיים.
משפחת אבה, עם זה, ממליצה לבקר במקדש דווקא בתקופת הסתיו, זאת מכיוון שמלבד עצי השזיף נשתלו במקום גם מאות עצי מומיג'י (אדר יפני) ההופכים את המקום לגן עדן כתום-אדום יפהפה לאורך נובמבר ודצמבר. בערבים, תאורה מיוחדת מוקרנת על העצים ומשווה לכל ההתרחשות אווירה חלומית.
בונוס נוסף, ולא רק לאוהבי הקניות - בכל חודש מתקיים במקדש שוק פשפשים ענק עם מאות דוכני ענתיקות, אוכל, דברי אומנות ובגדים מיוחדים - מומלץ במיוחד!
Hikone Castle, Shiga
על טירת אוסקה או הימג'י אולי שמעתם. ומה לגבי טירת היקונה? בניגוד לרוב הטירות ביפן, שהן טירות משוחזרות, טירת היקונה שבמחוז שיגה היא אחת מ-12 הטירות היחידות במדינה ששרדו את תלאות הזמן ונשארו עומדות כדי לספר על כך. בנייתה של הטירה החלה בשנת 1602 וארכה כ-20 שנה והיא מכונה, עד ימינו אנו, "טירת המים". הסיבה לכך טמונה בתפקידה החשוב באחסנת סחורות והעברתן באמצעות תעלות מים מיוחדות אל הערים הסמוכות. ביקרנו בטירה יחד עם משפחת אבה בשעות הערב, בזמן פריחת הדובדבן, אז המקום היה שוקק חיים ודוכני דנגו - קינוח יפני טעים - היו מסודרים לאורך התעלות. מחזה מרהיב ומומלץ.
