
תקופת מורומאצ׳י היא השניה שבתקופות ימי הביניים ביפן. היא התחילה בשנת 1333 והסתיימה בשנת 1573, ובמהלכה שלט השוגון מרובע מורומאצ׳י שבהיאן-קיו (קיוטו של ימינו) - ועל כן שמה. תקופת קמאקורה שקדמה למורומאצ׳י הסתיימה במצב שלטוני הזוי למדי, שבו חרף העובדה שהקיסר היפני נחשב לצאצא האלים והיה לדמות הבכירה והעוצמתית ביותר בממלכתו, כוחו בפועל היה סמלי ביותר והוגבל לניהול טקסי שינטו רשמיים. לא רק זאת, השוגון (המנהיג הצבאי העליון), שנבחר לשלוט בשמו של הקיסר, גם הוא נושל מכוחו ונשלט על ידי העוצרים מבית משפחת הוג׳ו (Hojo) העוצמתית, אשר קשרה את גורלה לשושלת השוגונים בקשרי נישואין. שלטון עקיף זה, בו קיסרים ושוגונים ילדים נשלטו על ידי סביהם העוצרים שמשכו בחוטים, נמשך לאורך מרבית תקופת קמאקורה - עד אשר הגיע הקיסר גו-דאיגו (Go-Daigo).
הקיסר גו-דאיגו ביקש לנצל את חוסר היציבות השלטונית שנכפה על השוגונאט בעקבות נסיונות הפלישה המונגולית, אשר שמו את הצבא בכוננות מתמדת ורוששו את קופת המדינה. הוא היה נחוש להשיב את הימים בהם הקיסרים היוו את הסמכות העליונה, ולבטל את מוסד השוגון. פעמיים ניסה לגייס צבא ולמרוד בשוגון ובמשפחת הוג׳ו, אך פעמיים נכשל - ונשלח לגלות. משחזר לקיוטו לאחר גלותו, גילה גו-דאיגו כי שר הצבא אשיקאגה טקאוג׳י (Ashikaga Takauji) נשלח אליו עם צבאו, בהוראת השוגון, כדי לפקח על פעולותיו. מספרים כי אשיקאגה היה בוגדני באופיו, ועובדה זו יחד עם חוסר שביעות רצונו מהמתרחש בקמאקורה הספיקו כדי לשכנעו להצטרף אל גו-דאיגו, ולהוביל הפיכה שבסופה יוחזר השלטון לידיו של הקיסר. אשיקאגה הוביל את המתקפה על הבירה הקיסרית היאן-קיו, בעוד שר צבא בשם יושיסאדה (Yoshisada) היה אחראי להפיל את השוגונאט בקמאקורה.

הקיסר גו-דאיגו
בסופה של הפיכה מוצלחת, סוף-סוף חזר הכוח לידיו של הקיסר בקיוטו. אשיקאגה ביקש מהקיסר, בתמורה לעזרתו, שיכתיר אותו כשוגון החדש של יפן. ביודעו כי מוסד השוגון עצמו הוא זה שהוביל לנישול כוחם של הקיסרים במשך זמן רב כל כך, גו-דאיגו לא ניאות לבקשתו. וכך, פעם נוספת, התגלתה בוגדנותו של אשיקאגה: בשנת 1336 הוא אסף את צבאו, תקף וניצח את הצבא הקיסרי באזור העיר קובה (Kobe), הגלה את הקיסר לאזור יושינו (Yoshino) ושם תחתיו קיסר-ילד בו יוכל לשלוט כמושך בחוטים. אשיקאגה הוכתר באופן רשמי כשוגון החדש של יפן בשנת 1338, ושלטונו בישר את תחילתה של שושלת שוגונים אשר קיבלה את שמו - שושלת אשיקאגה. הוא בחר כמקום מושבו את רובע מורומאצ׳י שבקיוטו, ומשם שלט על יפן כולה.
בקיוטו נבנו על ידי השוגונים לבית אשיקאגה כמה מהמבנים החשובים ביותר בהיסטוריה היפנית, שמהווים אוצרות לאומיים חשובים עד ימינו. בראש הרשימה ניצבים הקינקאקוג׳י (Kinkaku-ji, 1397) - מקדש פגודת הזהב, והגינקאקוג׳י (Ginkaku-ji, 1483) - מקדש פגודת הכסף. שני המבנים התחילו את דרכם כוילות פרישה מפוארות בעבור השוגונים, אך לאחר מותם הומרו למקדשי זן מרשימים. מקדש זן נוסף שנבנה בתקופת מורומ׳צאי וגם כן ראוי לציון הוא מקדש ריואן-ג׳י (Ryoan-ji, 1473), ובו אחד מגני הזן היבשים המפורסמים ביותר בארץ כולה. בשלושת המקדשים הללו ניתן לבקר עד היום.

קינקאקו-ג׳י, מקדש פגודת הזהב

גינקאקו-ג׳י, מקדש פגודת הכסף
תקופת מורומ׳צאי הייתה כר פורה להתפתחויות תרבותיות רבות, אשר התבססו בקיוטו ואז התפשטו ליפן כולה. השוגון אשיקאגה יושימאסה (Ashikaga Yoshimasa) נודע כמנהיג בעל חיבה מיוחדת לאמנויות היפניות המסורתיות, ובשנים בהן שלט הוא מיסד את מעמדו כפטרון חשוב של האמנות. יושימאסה דאג להקים בתי תה ולפתח את טקסי התה המסורתיים (Sado), את סידור הפרחים (Ikebana) ואת תיאטרון הנו (Noh). האמנויות היפניות בימי הביניים הדגישו אלמנטים של הזן בודהיזם, אשר הטיף לראיה מפוקחת של המציאות בצורתו הפשוטה ביותר, לפעולה מ ושלמת, ולהכרה בהשתנותן המתמדת של התופעות בעולמנו.
1543 הייתה השנה שבה נוצר לראשונה קשר בין יפן ובין אזרחים ממדינה אירופית. שלושה סוחרים פורטוגזים נסחפו עם ספינתם לחופי האי טנגשימה (Tanegashima) שבדרום יפן, לאחר סערה שתפסה אותם בלב ים. הסוחרים הביאו עמם רובים, וזו הייתה הפעם הראשונה בה נחשפו היפנים לנשק חם. מושל האי טנגשימה רכש מהפורטוגזים שני רובים (אשר כונו מאז ״רובי טנגשימה״), ובעזרתו של נפח פורטוגזי שהגיע לאי שנה לאחר מכן הצליח לשכפל בתוך עשר שנים יותר מ-300 אלף כאלה. הצגת הנשק החם למעמד הסמוראים שינה לאין-שיעור את האופן שבו ניהלו היפנים מלחמות. בשנת 1549 הגיע לקגושימה (Kagoshima), גם כן בדרום יפן, מסיונר נוצרי ישועי ממוצא ספרדי בשם פרנסיסקו חבייר (Francis Xavier). הוא החל להטיף לנצרות, אשר אומצה בהתלהבות בידי חלק מהדאימיו (Daimyo, אדונים פיאודלים) כדי לשפר את יחסי המסחר שלהם עם המעצמות האירופיות שעברו במזרח אסיה.

המיסיונר הנוצרי, פרנסיסקו חבייר
מבחינה פוליטית, מחציתה השניה של תקופת מורומ׳אצי הייתה זרועה בתוהו ובוהו מדיני שהתאפיין במלחמות אזרחים בלתי פוסקות בין דאימיו עוצמתיים. תקופת ״המדינות הלוחמות״ (Sengoku Jidai, 1467-1568), כפי שהיא נקראה, הביאה עמה יריבויות והתנגשויות צבאיות הרות אסון, בגידות ותככים בין בני משפחה, עוני כבד, רעב, שוד, אונס ורצח - לכל חלקי יפן. מלחמת אונין (Onin), שנמתחה על פני עשר שנים שלמות הייתה קטלנית במיוחד, והיא כללה התנגשויות בין שני מחנות מנוגדים, האחד תמך במשפחת הוסוקאווה (Hosokawa) והשני במשפחת ימאנה (Yamana). גם הפעם, כבעבר, כל משפחה תמכה במועמד אחר לתפקיד השוגון. נראה היה כי המלחמות צפויות להימשך לעד, מבלי שאף דאימיו מצליח להכריע את אויביו. אלא שבשנות ה-60 של המאה ה-16, לוחם מהולל אחד בשם אודה נובונאגה (Oda Nobunaga) עשה את הבלתי אפשרי, ובשילוב של יכולות אסטרטגיות וכושר הנהגה הצליח להכניע את כל אויביו ולהשתלט על הבירה היאן-קיו. ניצחון זה סימן את סיומה של תקופת מורומאצ׳י, ואת תחילתה של תקופת אזוצ׳י מומויאמה (Azuchi-Momoyama).