תקופת נארה נמשכה בין שנת 710 ועד 794. היא קיבלה את שמה מהעובדה שבמרבית התקופה (710-784) הייתה זו העיר נארה, שנקראה אז ״הייג׳ו-קיו״ (Heijokyo), אשר שימשה כבירתה של יפן. נארה ממוקמת במרכז יפן, כ-30 ק״מ בלבד מקיוטו, והיא נבנתה במקור על פי המודל הסיני לבניית ערים. למעשה, בתכנונה נארה הייתה העתק כמעט מדויק של הבירה הסינית צ׳אנג-אן (Chang-An, שיאן של ימינו), שנבנתה כרשת שתי-וערב של רחובות, המסודרים בשני חצאים סימטריים של העיר. בחלקה הצפוני-מרכזי של העיר מוקם הארמון הקיסרי. אוניברסיטה שהוקדשה ללימוד הפילוסופיה הקונפוציאנית הסינית גם כן הוקמה, ומערך העובדים הנושאים במשרות ציבוריות רשמיות בעיר הורחב בצורה משמעותית. משערים כי אוכלוסייתה הכללית של העיר הגיעה בימי השיא שלה לכ-200 אלף איש.
בניגוד לעושר ולפאר שאפיינו את הבירה ואת אלו אשר חיו בה, בעבור שאר חלקי יפן תקופת נארה התאפיינה ברובה בעוני וברעב כבד. החקלאות המקומית עדיין התבססה על כלים פרימיטיביים, וטכניקות ההשקיה לא היו מפותחות דיו כדי לתמוך בכמות היבול שנדרש כדי להאכיל את האוכלוסיה הגדלה. חרף הלאמתן של הקרקעות, כפי שהתבצעה ברפורמות מתקופת אסוקה, חוקים שונים ניסו לעודד את החקלאים להמשיך בעבודתם ואף הבטיחו להם כי יוכלו להוריש את האדמות לבניהם הלאה. ולמרות זאת, בשל חוסר היציבות הכלכלי ושנים רבות בהן יבולים רבים ירדו לטמיון, העדיפו מרביתם להמשיך לחיות תחת חסותם של האדונים האריסטוקרטיים, ולעבד את אדמתם בתמורה לקצבה זעומה. תהליכים כגון אלו החריפו את הבדלי המעמדות בחברה היפנית. וכאילו כדי להחמיר את המצב, מגפת אבעבועות שחורות שפרצה ביפן בין 735 ועד 737 כילתה קרוב ל-35% מכלל האוכלוסיה, והקטינה אף יותר את מספר הידיים העובדות. חוקי מיסוי דרקוניים קיצצו את קצבת האורז הגם ככה קטנה של האיכרים. הקיסר שומו (Shomu) הבזבזני החליט להשקיע את כספי המיסים של החקלאים הרעבים לבנייתם של אינספור מקדשים, בכל מחוזות יפן. בניגוד מוחלט למדיניות ההרסנית כלפי החקלאים, האריסטוקרטיה, המקדשים והקהילות הבודהיסטיות הגדלות קיבלו פטורים מתשלום מיסים.
תקופת נארה סימנה את תחילתה של פריחה ספרותית משמעותית ביפן. שני כתבים חשובים במיוחד היו הקוג׳יקי (Kojiki, ״תיעוד הדברים העתיקים״) והניהון שוקי (Nihon Shoki, ״כרוניקות יפן״), אשר איגדו תחתיהם רישומים היסטוריים על השושלת הקיסרית ושליטיה של יפן, יחד עם מיתוסים וסיפורי עם שתיארו את קורותיהם של אלי השינטו העתיקים, את בריאתה של הארץ, ואת שלטונו של הקיסר היפני הראשון - צאצאה של אלת השמש בכבודה ובעצמה. בכך, הכתבים ביקשו לקבע את קדושתם של הקיסרים ולהעניק לשלטונם גושפנקא דתית. מלבד תיעודים היסטוריים ומיתיים, התפרסמו בתקופת נארה כמה עבודות ספרותיות חשובות מתחום השירה, בהן בולטות במיוחד האנתולוגיות קאיפוסו (Kaifuso) ומאניושו (Manyoshu) שכללו אלפי שירים קלאסיים שנגעו בכל תחומי החיים.
בניית מקדשים היה תחום נוסף שזכה לפריחה משמעותית במהלך תקופת נארה. קבלתו ההולכת וגדלה של הבודהיזם ואימוצו על ידי השכבות הגבוהות בחברה, עודדו השקעה נוספת בתכנונם ובנייתם של מקדשים בודהיסטיים גדולים ומרשימים, והארכיטקטורה בה נבנו הלכה וגיבשה סממנים יפניים מקוריים. מקדש טודאיג׳י (Todaiji, ״המקדש הגדול במזרח״) שהוקם בשנת 752 בנארה הוא אחד ממפעלי הבניה הבודהיסטית המפוארים ביותר בהיסטוריה של יפן. מדובר, למעשה, במה שהיה למבנה העץ הגדול ביותר בעולם בזמנו. בתוכו שוכן, עד היום, פסל ברונזה של הבודהה היושב במדיטציה. הפסל מתנשא לגובה של 15 מטר, והוא מהווה את הפסל הגדול מסוגו בעולם. אמנם לא בודהיסטי, אך מקדש מרשים נוסף מתקופת נארה הראוי לציון הוא מקדש השינטו קאסוגה (Kasuga Taisha) שנבנה בשנת 710. קאסוגה היה מקדש השינטו הראשי של משפחת פוג׳יווארה השליטה, ועד היום הוא מלא בעצי וויסטריה עתיקים, אשר פרחיו היו סמלה הרשמי של המשפחה העוצמתית.
מקדש קאסוגה
מקדש טודאיג׳י