תקופת מייג׳י (Meiji), על פי החלוקה ההיסטורית המקובלת, התרחשה בין 1868 ועד 1912 והיא מציינת את כניסתה של יפן לעידן המודרני. תקופת אדו, שקדמה לה, התאפיינה ביציבות כלכלית ופוליטית שנמשכו יותר מ-250 שנה, אך החל ממחצית המאה ה-19 פקדו את יפן כמה וכמה משברים ותהליכים שהחלו מכרסמים ביציבותה. בניגוד לסוחרים שפרחו בערים, הסמוראים הלכו ואיבדו את כוחם והשפעתם - הן הכלכלית והן החברתית. רצף של אסונות ושטפונות פגעו ביבולים ולפיכך פגעו בפרנסתם של החקלאים, אך גם של הסמוראים מהדרג הנמוך - שהסתמכו על קצבאות אורז לכלכלתם. מאות אלפי איכרים מתו מרעב, ובמקומות שונים ברחבי הארץ פרצו מרידות נגד הדרישה לתשלומי המס, אותן דיכא המשטר באכזריות. חולשתה הגוברת של יפן עמדה במבחן גם אל מול המעצמות המערביות, שאחרי כמה מאות שנים חזרו להידפק על דלתותיה.
המעצמות הימיות הבולטות באותה התקופה, כמו רוסיה ובריטניה, כלל לא הכירו בזכותה של יפן להישאר סגורה. האינטרסים שלהם במזרח הרחוק הובילו אותם לנסות מספר פעמים את מזלם עם ממשלת השוגון, נסיונות אשר עלו בתוהו והובילו לתקריות חילופי אש הדדיות. מי שהצליחה בסופו של דבר לפרוץ את מעטה השריון של יפן הייתה ארצות הברית, אשר ב-1852 החליטה לשגר ספינות מלחמה ולאלץ אותה לפתוח את שעריה למסחר. בשנת 1853 הגיע מפקד השייטת האמריקאי מאת׳יו פרי לבירה אדו עם ה״אוניות השחורות״ שלו, כפי שכונו, ודרש למסור מכתב מנשיא ארה״ב לקיסר יפן. שנה לאחר מכן חזר עם תגבורת ודרש לחתום עם יפן על חוזה סחר רשמי, ואיים כי סירוב יענה באש תותחים ומצור ימי. האיום עבד, וכך נחתם ״חוזה קנגאווה״ עם ארה״ב, שהיה הראשון מתוך סדרה של הסכמים עם מדינות נוספות כמו הולנד, בריטינה וצרפת. בכך תמה תקופתה של יפן כמדינה מסוגרת.
פתיחת שערי יפן הייתה התפתחות רצויה ביותר בעבור המעצמות, אך ביפן היא גרמה לתסיסה שערערה את משטר השוגונים לבית טוקוגאווה. סמוראים רבים זעמו על השוגון, שבמקום להילחם בזרים נכנע להם ובכך רמס את כבודה של יפן, ועל כן קראו להפלתו ולחזרתו לשלטון של הקיסר - דמות פאסיבית וסמלית עד אז. בשנת 1867, האחרונה לתקופת אדו, צ׳ושו (Choshu) וסאצומה (Satsuma) - שני שבטים עוצמתיים ממערב ומדרום יפן שהתנגדו לשלטון טוקוגאווה - איחדו כוחות עם שבטים דרומיים נוספים, הקימו צבא קיסרי ויצאו בשם הקיסר למלחמת חורמה נגד צבא השוגון. המלחמה כונתה ״מלחמת בושין״ (Boshin), ובה, על אף נחיתותו המספרית, ניצח הצבא הקיסרי את צבא השוגון במספר קרבות באזור קיוטו, ודלק אחריו עד הבירה אדו. בקרב המפורסם בגבעת אואנו (Ueno) שבטוקיו נכנע סופית צבא השוגון, ואחרי מאות שנים הארץ עברה באופן רשמי בחזרה לידיו של הקיסר היפני. לימים, נודעה תקופה סוערת זו בשם ״הרסטורציה של מייג׳י״, על שמו של הקיסר מוצוהיטו (Mutsuhito) שלאחר מותו קיבל את השם מייג׳י - ״שלטון נאור״.
הקיסר מייג׳י
עד חזרתם לשלטון, חיו הקיסר ובני משפחתו בבירה הקיסרית קיוטו, אלא שתום שלטונו של השוגון ביטל את הצורך בקיומן של שתי ערי בירה נפרדות. הקיסר מייג׳י החליט להעביר את משכנו לאדו, ושינה את שמה לטוקיו - ״הבירה המזרחית״. בטוקיו, אסף סביבו הקיסר בן ה-16 את מנהיגי הרסטורציה, מרביתם סמוראים מנחלות הדרום, והקים מנהיגות חדשה וצעירה ששאפה לשנות את יפן באופן יסודי ולהפוך אותה למדינה מודרנית וחזקה. ראשית, הקיסר הורה לפרק את המבנה הפיאודלי שבה התארגנה המדינה, ושהיה, לדידו, מקור חולשתה העיקרי ביחס לאומות העולם. שלטון מייג׳י הצליח לשכנע את הדאימיו, בעלי הנחלות, להשיב את הקרקעות שלהם (אשר כונו האנים) לקיסר, ובתמורה קיבלו תארי אצולה וקצבאות כספיות נדיבות. הקיסר הכריז על ביטול שיטת ההאן, ובמקומה הוקמו מחוזות שנקראו ביפנית קן (Ken). השלב הבא היה ביטול מעמד הסמוראים, אשר עלו לקופת המדינה הון עתק. לא מדובר היה בתהליך פתאומי, כי אם בתהליך הדרגתי שהתבצע בשלבים, ושבמהלכו אט-אט בוטלו סימני הסטאטוס של הסמוראים: תסרוקת שיער ארוך, זכות נשיאת החרב ולבסוף - קצבת האורז. במקביל לביטול מעמד הסמוראים, בוטלו גם המעמדות הנמוכים בחברה, האטה וההינין, אם כי הם המשיכו לסבול מאפליה קשה בשל עיסוקיהם במקצועות טמאים.
יפן נעזרה במודלים מערביים מובילים כדי לערוך רפורמות בכל תחומי החיים. לפני הרסטורציה של מייג׳י, הסמוראים והחיילים היפנים התאגדו במספר רב של צבאות, בהתאם למספר הדאימיו. עם כינון הרסטורציה, הוחלט על הקמתו של צבא לאומי מודרני וגדול שיצליח לעמוד באתגרים הנכונים לו בעתיד, על פי דגם הצבא הפרוסי. את הצי הימי בנו היפנים על פי דגם הצי הבריטי, שהיה מהתקדמים והמקצועיים בעולם. בתחום החינוך, יפן קיבלה השראה מהדגם הצרפתי והקימה משרד חינוך חדש שדאג לבנות בתי ספר יסודיים ותיכוניים, כמו גם לקדם את הלימודים הגבוהים באוניברסיטאות ובבתי הספר המקצועיים, במנותק מהשיוך המעמדי הקודם של האזרחים. במקביל, התרחשו רפורמות אגרריות יסודיות שאיפשרו לנצל יותר טוב משאבים לחקלאות ולהפיק יותר מהאדמה. בשנת 1871, החליטה ממשלת מייג׳י לשגר משלחת יפנית לארה״ב ולאירופה. מטרתה הראשונה הייתה לשנות את הסכמי הסחר הלא-הוגנים שחתמו מעצמות המערב עם יפן, ומטרתה השניה הייתה ללמוד ככל האפשר מהדרגים הבכירים בכל מדינה אודות שיטות הממשל שלהם. שינוי הסכמי הסחר התגלה כמשימה בלתי אפשרית בשלב זה, אך המטרה הלימודית הושגה במלואה: חברי המשלחת חקרו את הארגון הבירוקרטי, הצבאי, הכלכלי והחינוכי בכל מדינה, וחזרו ליפן כשהם מצוידים בתובנות יקרות מפז. בראש המשלחת עמד שר הימין איוואקורה טומומי (Iwakura Tomomi), ולכן, לימים נודעה המשלחת למערב בשם ״משלחת איוואקורה״.
בכירי משלחת איוואקורה. במרכז, בבגדים יפניים מסורתיים, שר הימין איוואקורה טומומי.
עדות להיקף השינויים אותם עברה יפן בזמן קצר כל כך ניתן לראות בתוצאותיהן של שתי מעורבויות צבאיות אליהן היא נקלעה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. בשנת 1894 הכריזה יפן מלחמה על סין בעקבות מעורבותה הגוברת בקוריאה, מעורבות אשר היוותה איום אסטרטגי עתידי על אזור מערב יפן. חרף עליונות מספרית סינית, צבא יפן עשה שמות בצבא הסיני. היפנים השמידו לגמרי את הצי שלהם, כבשו את קוריאה ואפילו עמדו לכבוש את בייג׳ינג בירת סין. עשר שנים לאחר מכן, בשנת 1904, היו אלו הרוסים אשר הגבירו את נוכחותם בקוריאה כחלק מחיפושם אחר נמל מים חמים בעבור הצי שלהם. היפנים הגיבו במתקפת פתע על הצי הרוסי, וכך התחילה מלחמת רוסיה-יפן. המלחמה הייתה עקובה מדם, אך הסתיימה בסופו של דבר בניצחון יפני מוחץ. נצחונה של יפן במלחמה שיפר את מעמדה של יפן בעולם, והוכיח לאומות כולן כי יפן היא מעצמה זורחת. זו הייתה הפעם הראשונה זה מאות שנים שמדינה אסיאתית הצליחה לנצח מדינה אירופית בשדה הקרב, ורמז לעתיד לבוא כמה שנים מאוחר יותר, בתקופת מלחמת העולם הראשונה.
חיילים יפנים בעת מלחמת רוסיה-יפן, 1904-5