תקופת ג׳ומון (Jomon) היא התקופה המוקדמת והארוכה ביותר בחלוקה המקובלת של ההיסטוריה היפנית. ארכיאולוגים נוהגים לתארך אותה מסביבות שנת 14,500 לפנה״ס ועד סביבות 300 לפנה״ס, כך שהיא חופפת בחלקה לתיארוך המקובל של התקופה הנאוליתית. משמעות השם ״ג׳ומון״ הוא ״מסומן בחבלים״, שם שמתייחס לסגנון הקדרות מאותה התקופה, שהוא מהעתיקים ביותר בעולם. ממצאים ארכיאולוגים מלמדים כי בני ג׳ומון נהגו לכרוך חוטים וחבלים על גבי כלים העשויים חימר רטוב, אשר הוצאו מהם אחרי תהליך הייבוש והשריפה ויצרו עיטורים מרשימים.
משערים כי בני-אדם הגיעו לאזור לקראת סוף עידן הקרח, אז מפלס הים היה נמוך וגשרים יבשתיים חיברו את יפן אל שכנותיה ממערב. בתקופת ג׳ומון המ וקדמת בני האדם שחיו באזור עדיין לא התבססו על חקלאות לכלכלתם, והם עסקו בציד ובלקטות. דיאטה אופיינית של בן ג׳ומון טיפוסי כללה, כך משערים, דגים, צדפות, חזירי בר, דובים, ענבים, אגוזים ובלוטים. מסביבות שנת 5,000 לפנה״ס, הג׳ומונים החלו לפתח סגנון חיים קבוע יותר והם התארגנו בכפרים קטנים, בהם בנו בקתות פרימיטיביות. תזונתם עדיין התבססה על ציד ולקטות, שכן פעילות חקלאית החלה להתבסס באזור רק מסביבות 900 לפנה״ס - כשטכנולוגיות עיבוד המתכות השתכללה, וחשוב מכך, כשהאורז הגיע לראשונה מקוריאה העתיקה.
תלי קבורה, מערכי סלעים מעגליים ועיטורים איקוניים על כלי החימר מלמדים כי בני ג׳ומון החזיקו באמונות ובמנהגים דתיים מוקדמים. פסלונים בדמותן של נשים הריוניות, למשל, מלמדים על חשיבות הפריון והתפילה למענו; משערים כי דמויות אנשים פצועים או ״שבורים״ שצוירו על כלי החימר נועדו לספוח את מחלותיהם ומזלם הרע של בני ג׳ומון.
זכויות יוצרים על התמונות: The MET Museum