top of page

תקופת אדו

江戸時代

תקופת אדו

תקופת אדו (Edo), שנקראת גם תקופת טוקוגאווה (Tokugawa), התרחשה בין השנים 1603 ו-1867. היא התקופה ההיסטורית האחרונה של יפן המסורתית, וסופה ציין את תחילתו של העידן המודרני. לעומת השנים שקדמו לה, תקופת אדו התאפיינה בשלווה, ביציבות פוליטית ובצמיחה כלכלית מהירה תחת שלטון השוגונים לשושלת טוקוגאווה.

על אף חייו מרובי ההרפתקאות, השוגון הידיושי (Hideyoshi, ששלט ביפן במשך מחצית תקופת אזוצ׳י-מומויאמה הקודמת) נפטר מסיבות טבעיות, בדיוק כשהצבא היפני היה בעיצומם של קרבות עקובים מדם בקוריאה. טרם מותו, הידיושי דאג שחמישה משריו הבכירים יחלקו ביניהם את האחריות לשמש כיועצים - ובפועל, עוצרים - לבנו הצעיר. תוכניות לחוד ומציאות לחוד, שכן לא עבר זמן רב ואותם שרים החלו לריב ביניהם על עליונות, כל אחד מנסה למצב את עצמו כשליטה הבא של יפן. איאיסו טוקוגאווה (Ieyasu Tokugawa), בעל ברית וותיק של הידיושי ומנהיג צבאי מהולל, הוכיח כי הוא החזק והערמומי מבין חמשת העוצרים. בשנת 1600 טוקוגאווה גיבש את צבאו ויצא לפגוש את מתחריו בקרב סקיגהארה (Sekigahara), שהתרחש במרכז יפן. קרב סקיגהארה היה הקרב הגדול והחשוב ביותר בהיסטוריה הפיאודלית של יפן, ובסופו יצא טוקוגאווה כשידו על העליונה. בתום שלוש שנים נוספות, הוא הצליח לבצר את מעמדו ולכפות את מרותו על שאר מנהיגיה של יפן. הוא ייסד את שושלת השוגונים לבית טוקוגאווה במזרח יפן, בעיר אדו - היא טוקיו של ימינו - ומכאן שמה של התקופה.


כשוגון, איאיסו ביסס את ההגמוניה שלו באמצעות ההחלטה האסטרטגית ליצור סיווג ברור של השליטים הפיאודליים ביפן (דאימיו), על פי הנוסחה הבאה: ״שינפאן דאימיו״ (Shinpan) היו קרובי משפחתו של השוגון, ולעתים השוגון עצמו נבחר מהענפים המשפחתיים שלהם; ה״פודאי דאימיו״ (Fudai) היו דאימיו שתמכו בטוקוגאווה עוד לפני קרב סקיגהארה, והם נחשבו לבעלי ברית קרובים שניתן לסמוך עליהם; ולבסוף, ה״טוזאמה דאימיו״ היו שליטים שנלחמו נגד טוקוגאווה בקרב סקיגהארה, אך נאלצו לקבל את עליונותו בעקבות תוצאות הקרב, ולכן לא ניתן היה לסמוך עליהם. השוגון איאיסו חילק את הנחלות בצורה אסטרטגית, ודאג כי טוזאמה-דאימיו עוינים יוקפו בפודאי-דאימיו או שינפאן-דאימיו נאמנים. נכדו של איאיסו, איימיצו (Iemitsu), אף הרחיק לכת. הוא קבע נוהג לפיו כל הדאימיו ביפן היו חייבים לעבור לבירה אדו ולגור בה בכל שנה שניה, כלומר - הם נצטוו לבלות שנה בנחלתם המקורית, ושנה בבירה אדו תחת עינו הפקוחה של השוגון, וחוזר חלילה. יתרה מכך, נשותיהם וילדיהם של הדאימיו חויבו במגורים קבועים בבירה, וכך למעשה הוחזקו כבני ערובה. מנגנון זה מנע בהצלחה יתרה כל ניסיון בגידה או הפיכה שלטונית במשך יותר מ-250 שנה.


טוקוגאווה איאיסו


כדי לשמור על יציבות חברתית בקרב האזרחים, הוחלט כי שיטת המעמדות שהונהגה ביפן במשך מאות שנים תקבל משנה תוקף ומעתה תאכף ביסודיות. ניידות בין ארבעת המעמדות המרכזיים - לוחמים, חקלאים ,בעלי-מלאכה וסוחרים - לא התאפשרה, וכבעבר, כל אדם ירש את מעמדו מהוריו בעל היוולדו. מחוץ לארבעת המעמדות הללו התגבשה שכבה חברתית נוספת, נחותה מכולם, שאנשיה כונו אטה (eta) או הינין (hinin), ועסקו במקצועות טמאים על פי הבודהיזם והשינטו. אנשי האטה (מילולית: ״טומאה רבה״) היו שוחטים, מעבדי עורות וקברנים. ההינין (״לא-אנושיים״) שימשו כשומרי עיירות, מנקי רחובות ומוציאים להורג. שכבה חברתית זו, שלעתיד תיקרא בוראקומין (Burakumin) הותרה לחיות באזורים מוגדרים בלבד בתוך הערים, בד״כ בסמוך לנהרות, כדי ״לשטוף את טומאתם״.


מבחינת יחסי חוץ, השוגונים לבית טוקוגאווה גילו חשדנות הולכת וגדלה כלפי המעורבות הזרה בארצם. מחד, איאיסו ביקש לעודד את סחר החוץ מתוך שיקולים כלכליים, אך בראותו כי האירופאים העדיפו על פי רוב לסחור באזור דרום יפן - רחוק מעיניו, עם שליטים מקומיים שהומרו לנצרות - החלה להתגבש בו ההחלטה לסגור את יפן לחלוטין להשפעה מערבית. החל מ-1612, השוגונים לבית טוקוגאווה החלו במסע רדיפה אחרי הנוצרים וסוכניהם ביפן, שבאה לידי ביטוי בהגבלת המסחר עמם לאזורים מוגדרים ומעטים (כמו עיר הנמל נגסאקי) וסילוקם מהארץ - במקרה הטוב, והוצאתם להורג בברוטאליות - במקרה הפחות טוב. השיא הגיע בשנת 1635, עת פורסם אדיקט רשמי שאסר על יציאתם של יפנים מתחומי יפן ואיסור על כניסתם של זרים למדינה. עד שנות ה-60 של המאה ה-17, נעלמה הנצרות כמעט לחלוטין מיפן, והסחר עם העולם החיצון היה מצומצם ביותר והוגבל לסין, חברת הודו המזרחית ההולנדית ולאנגלים, וגם זה - רק דרך האי המלאכותי דג׳ימה (Dejima) אשר בנגסאקי. תקופת הסתגרות זו נקראה סאקוקו (Sakoku), שמתרגמת לתקופת ״הארץ הנעולה״.



מבחינה כלכלית, היציבות הפנימית והחיצונית בה הייתה שרויה יפן תמכה בהתפתחותה של כלכלה מקומית חזקה. השלטון המרכזי שם דגש מיוחד על פיתוח היצור החקלאי, ובמקביל על הרחבה מאסיבית של המסחר והתעשיה. התיעוש המתפתח ואימוץ טכנולוגיות מתקדמות עודדו תהליכי עיור, וערים כמו אדו, אוסקה וקיוטו הלכו והתרחבו במהירות. ייצורם של טובין שונים כמו משי, נייר, כותנה ופורצלן צברו תאוצה גם כן, ומסחר כלל ארצי במוצרים אלו גדל - מה שדרש פיתוח מואץ גם באמצעי השינוע והלוגיסטיקה של מוצרים. תהליכי העיור המהירים הביאו להתפתחותה של תרבות עירונית חדשה, בה הטרנדים נקבעו והובלו על ידי סוחרים עירוניים עשירים, שלא היו מוגבלים לקודים האתיים המחמירים של שכבת האצולה והסמוראים. תחת חסותם, התבססו ביפן כמה מהאלמנטים התרבותיים המעניינים והמפורסמים ביותר, כמו תיאטרון הבובות בונראקו (Bunraku), תיאטרון הקאבוקי (Kabuki), שירת ההאיקו (Haiku) ואמנות הדפסי העץ (Ukio-e). בתור הזהב התרבותי של תקופת טוקוגאווה, אשר כונה תקופת גנרוקו (Genroku), צמחו כמה מהשמות המפורסמים ביותר בתרבות היפנית.


שחקן תיאטרון קאבוקי


תמונת הדפס עץ (״אוקיו-אה״) של האמן הנודע סוזוקי הארונובו (Suzuki Harunobu)


בעוד והסוחרים העירוניים הלכו והתעשרו, היו אלו דווקא בני המעמדות הגבוהים - הסמוראים והדאימיו שבראשם - אשר החלו לחוות קשיים כלכליים. הכנסתם עד אז התבססה בעיקרה על קצבאות אורז, אותן קיבלו מהממשלה בהתאם לדרגתם. בעידן שבו המסחר וחיי העיר הלכו וצברו תאוצה בהתאם לביקושים המשתנים, היה זה בלתי נמנע שירידה משמעותית תורגש בחקלאות ובתוצרתה - ולפיכך גם במשכורתם של הסמוראים. ואם זה לא מספיק, הרי שבתקופה שלווה ויציבה כמו זו לא נדרש כמעט כוח לחימה מיומן, כך שהסמוראים נושלו במידה רבה ממקצועם ובכך נפגעה גם תודעתם המעמדית. לקראת סוף תקופת טוקוגאווה הלכו וגברו הלחצים על השוגון, הן מקרב הסמוראים המתוסכלים והן מקרב החקלאים הקורסים תחת עול המדינה. לחצים הולכים וגוברים מהמערב לפתוח את המדינה למסחר הביאו את המצב לנקודת רתיחה. מספר גדל והולך של קולות קראו לרפורמציה יסודית בשיטת הממשל, והעברת סמכות השלטון בחזרה לקיסר, אשר יאחד את המדינה ויפתור את בעיותיה. הקולות החזקים ביותר היו אלו של הטוזאמה דאימיו - אותם אדונים מרוחקים מדרום-מערב יפן, שהיו מימי קדם לאויביהם המושבעים של השוגונים לבית טוקוגאווה.

bottom of page